דביר כהן קידר

איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?

המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי והחוויה שלי בסטודיו. מייק פאטון הוא היוצר שאני הכי מעריך. הוא מוכר בעיקר כסולן של Faith No More, אבל הוא משתתף בהרכבים ופרויקטים רבים נוספים שאני מאוד אוהב - Mr. Bungle, למשל, במקצב של קרקס עטור ברוק, ג'אז ומזמורים טיבטים שמעניקים חוויה סוחפת. לצערי הרב, הם התפרקו אך השאירו שלושה אלבומים לתפארת. אני אוהב גם את Fantomas שנותנים תחושה של סרט אימה, מהסוג שלעולם לא יעבור צנזורה, Tomahawk שעושים פשוט רוק מצוין, ועוד שיתופי פעולה של פאטון - X-Ecutioners, עם Kaada, Dillinger Escape Plan, והדיסק האחרון שיצא ב-30/5/06, חם מהתנור, Peeping Tom, אלבום מופת, לא מפסיק להאזין לו.

ל-Tomahawk יש שיר בשם
"Harelip" (שפת ארנבת) שכונן אצלי סידרה שלמה שנשאה את אותו השם. אני מאוד אוהב את הטרגדיה רווית ההומור והאירוניה שפאטון מציג במוזיקה שלו, החוויה שהוא יוצר מאוד מלאה ומעידה על חופש שכל אמן מייחל לו. הוא לא מוותר על הפרפקציוניזם שלו בשום רגע. היות והמוזיקה של פאטון כל כך עשירה, כשאני מאזין לה אני מאפשר לה להשפיע עלי וכך העולם הוויזואלי שלי בכל פעם נשבר ומתעצב מחדש.


מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אני לא רואה טלוויזיה בכלל. אני מאוד לא אוהב את תרבות הזאפינג, אולי בעיקר כי אין לי אף פעם זמן לזה. אני מאוד אוהב ספרות ומעולם לא ידעתי שובע כך שאני תמיד קורא ספר אחד לפחות. אני מעדיף את ז'וזה סאראמאגו, מישל וולבק, מיכאל בולגקוב, סלמאן רושדי, קפקא, וקצת רוג'ר זילאזני, וקורא בתנ"ך מדי פעם; בנוסף, אני אוהב לקרוא טקסטים של וולטר בנימין, בודריאר, פוקו, לאקאן, יהודה הלוי, וזה תמיד מרגיש שזה לא מספיק.

אני מאוד אוהב סרטים ונהנה מכל הז'אנרים. מקומדיות מטופשות עד סרטים זרים, אנימה, אקשן, דרמה, ויש לי פינה מאוד חמה בלב לסרטי אימה. אחד הציורים בתערוכה הנוכחית הוא פורטרט הלקוח מתוך סצנה של סרט אנימה - Blood: The Last Vampire.

מעבר ל"ניצוץ" של קובריק, שהוא סרט האימה הטוב בכל הזמנים, אני אוהב גם סרטי טראש כמו "המנסרים מטקסס", וכל מה שהז'אנר מציע. אח שלי הוא חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרטים עבורי: כשהייתי בן שש, עברתי עם משפחתי להתגורר בטיוואן למשך ארבע שנים. הטלוויזיה שם הייתה בסינית ולכן אחי ואני התחברנו לספריית הווידיאו המקומית. לאחר ששתינו בקשית את כל סרטי הג'יימס בונד שיצאו עד לאותה תקופה המשכנו באופן שיטתי (כמעט אלפביתי) לראות כל סרט אפשרי שהיה בספרייה, והיינו רואים כל סרט לפחות פעמיים ביום. כיום אני רואה סרטים במערכת הקולנוע הביתית של אחי, ומשתדל לראות כמה שיותר. מדי פעם אנחנו מחליפים רעיונות לכתיבת תסריט (לסרט אימה כמובן) ומקווים להפיק או לביים יחד בשלב זה או אחר.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני מתגורר מעל שני מוסכים רועשים עם בת זוגי ברחוב פוריה שבמתחם נגה, ביפו. השכונה נחשבת לשקטה ונעימה, אך המוסכים דואגים להפריך את הסברה הזו בכל בוקר. הייתי מעביר את שניהם מעבר לפינה וכך גם שומר על יתרון קרבת המוסך לבית.

למי היית מכניס מכות?

לפוליטיקאים מושחתים, לשוטרים המנצלים את כוחם לרעה, מכי נשים, פדופילים ואנסים, לנהגים שהופכים את הכבישים שלנו לשדה קרב, לחיילים אלימים, לאנשים שלא יודעים לעמוד בתור ולכל ייצוג ישראלי בהמי המנסה להוכיח את גבריותו בכל רגע נתון.

מה ההתמכרות שלך?

שאלה טובה. במהלך השנים עברתי מהתמכרות להתמכרות, ובעקבות הגמילה האחרונה אני תוהה מה הדבר הבא. עם זאת, מאז ומתמיד שוקולד היווה אצלי מאווה בלתי ניתן לסיפוק.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

הייתי מזמין את ליאור פרוז'נסקי, חבר ששלח יד בנפשו לפני כתשע שנים, הבילוי שלנו היה לשבת על בירה בברים שונים, כמעט ולא עובר יום שאיני חושב עליו.


מה הרינגטון שלך?

המוזיקה של משחק המחשב "האחים סופר מריו", מכיוון שלא הצלחתי להוריד את ה-Imperial March של מלחמת הכוכבים. ויש גם ציור של מריו בתערוכה הנוכחית, אבל אני מתעקש שהקשר מקרי בהחלט.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

אין אדם מסוים שאני רוצה שיראה את התערוכה שלי. אני מאוד אוהב לצפות בתגובותיהם של הצופים, מבוגרים וילדים כאחד, לרוב הם מגיבים באופן דומה.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

אני בעיקר אוהב להיכנס ל- Google תמונות, לרשום מילה כלשהי בחיפוש ולהמשיך משם, כך אני אוסף תיקיות שלמות של דימויים שמרתקים אותי, ואת חלקם אני לעיתים מצייר.

נימה כמעט נאיבית עולה מעבודות השמן הגדולות של דביר כהן קידר (28): אמן, מורה, אחד מעשרת מייסדי גלריה אלפרד העצמאית ואיש יחסי הציבור שלה. בתערוכה החדשה שלו, Dogs Story, הדמויות חושפות שבריריות. הן מפוסלות בגיאומטריות בחלק מהזמן, ומנסות לשמור על נאמנות למציאות בשאר הזמן. התוצאה היא מפגש כמעט עב"מי בין דמויות שמפגינות יצריות ועיוות לעומת אלה שמראות את המוכר והיומיומי.

"אני משתדל להיכנס לסטודיו בכל יום לזמן בלתי מוגבל, אפילו בשביל לעשות רישום קטן בחצי שעה, או לגלוש ב-google ולמצוא דימויים", מספר כהן-קידר, "אני מחפש דימוי שיצית אצלי רצף של אסוציאציות, שאותן אני מתרגם לשפה וויזואלית. ברגע שהצלחתי להגדיר את הדימוי, ואני מאוד משתדל להגדיר אותו מילולית, אני מנסה לשבור אותו, ללעוג לו, לגחך אותו, להביך אותו, בכדי לחשוף את האירוניה שכל דימוי מכיל ולהכניס הומור, כמובן, שזהו מרכיב מאוד חשוב בכל יצירת אמנות מבחינתי".

כהן קידר מנסה לדבר בתערוכה זו, המצומצמת יחסית, על מה שמעסיק את כולנו תמיד – החידלון, המוות, הכליה ולצד כל אלה, האבולוציה הבלתי נמנעת. הוא מעמיד את הדמויות הכהות שלו על רקע כמעט מנותק, בהיר וחלק. הן נראות כמעט מודבקות עליו. המחוות שלהן עדינות, גם כשהבעת המסיכה שלהן נראית כמעט מאיימת. לרגעים, נראות העבודות כסרט אנימציה ישן, שמנסה להזהיר את הצופים בו מפני האסון הקולוסאלי הבא.

Dogs Story, עד ה-30.6, גלריה אלפרד, פלורנטין 13, תל אביב, 03-6814410