חלום עליכם

ההזמנה ל"אמריקן דרימז" יצאה ממשרד יחסי הציבור של חברת "גלובוס" אל תיבות הדואר של המבקרים, באותו יום בו שוגר מכתבה של התאחדות בתי הקולנוע, ובו האולטימטום לחרם – במידה ולא נדחה את פרסום הביקורות. כך יצא, שהקרנת העיתונאים הגדולה האחרונה, אותה כיבדו (או עלבו) המבקרים בנוכחותם, הייתה לסרט הכה-מיותר הזה. מאז, תיבת הדואר מיותמת, איש אינו בא בה, רק הרשויות הטורדניות, הממשיכות לחמוס את קופתי המידלדלת.

חבל. איזה טעם רע. זרקו אותי כמו כלבת רחוב מיוחמת בפתח צער בעלי חיים. ומה העצם שקיבלתי? את הקומדיה הגרועה של השנה (נכון ליוני). על פניו, "אמריקן דרימז" (American Dreamz) היה בעל פוטנציאל להיות סרט שנון ומצחיק - בדיוק כמו הסיכוי שלו להיות הפלופ המביך אותו גיליתי. פול וייץ כתב, הפיק וביים את הפארסה הזו, המציגה שני קווי עלילה, המפגישים בין מנחהו (יו גרנט) ומשתתפיו של שעשועון ריאליטי דמוי "אמריקן איידול", לבין נשיא ארה"ב רפה-השכל (דניס קווייד) - נחשו דמוי מי הוא - המופעל בידי יועץ נכלולי (וילם דפו).

עצוב. כי בסופו של סליל, מגלים כי הקונספט של "אמריקן דרימז" היה ניסיון להעביר סאטירה אמיתית ואמירה נוקבת כלפי עולם השואו-ביז האמריקאי, שהקלי קלארקסונים והסיימון קאוולים מגלמים את הציניות והריקנות שבו. ומהצד השני, לבעוט בתיאטרון הבובות המנוהל על ידי קארל רוב ושאר חברי כת השטן הלבנה בוושינגטון די-סי. עצוב, כי אף אחד בדרך לא טרח להסביר לפול וייץ כי לא רק שתפסת-מרובה-לא-תפסת, בכל הקשור לנסיון לכפות על שתי קומדיות לדור בכפיפה אחת, אלא גם שכל הבסיס הסאטירי שלו מחזיק במקסימום מערכון אחד ב"סטרדיי נייט לייב".

ומה שיותר עצוב, הוא ש"אמריקן דרימז" קוטע לוייץ, ברנש חביב, רצף עשייה שהלך ומיצב אותו כבמאי רגיש ואינטילגנטי, בעל חוש הומור מפותח. הוא פרץ יחד עם אחיו כריס, שמשתף איתו פעולה בסרטיו בנוסח שבין האחים פארלי לבין האחים כהן (כלומר, לעיתים כתיבה ובימוי משותפים, לעיתים חלוקה של הפקה ובימוי) ושניהם הביאו למסך את "אמריקן פאי", קומדיית הקקה-פיפי שהגדירה מחדש בסוף האלף הקודם את ז'אנר קומדיות הנעורים (וזכתה להמשכים מיותרים בעליל). אחר כך באו "מת לצחוק" הסתמי, "רווק פלוס ילד" הלא-רע בכלל, ו"בחברה טובה", סרט שזכה לביקורות מעורבות, אבל היה - בעיניי - אחת ההפתעות הטובות של 2005.

אולי יוצא-הדופן היחיד בצואת הסוסים הזו של "אמריקן דרימז", הוא הצלם הענק רוברט אלסוויט, שחומל על הסרט עם פריזמה נוצצת ומדויקת, המקלפת את הפלסטיק מאולפני הטלוויזיה ומסייעת לוייץ לחדד את רוב הניואנסים הנכונים בעלילה. אך מלבדו, קשה למצוא הפתעות טובות. מנדי מור, בעירבוביה של קלי-קלארקסון ובריטני ספירס יחד עם ההנעה השיווקית של התאומות אולסן, לא רעה, ויו גרנט מייצר שבלונה של סיימון קאוול פינת טמירה ירדני, שגם היא יעילה לפרקים. מלבדם, הקאסט כולו נראה כתוהה באפלת התסריט המביש – בעיקר דניס קווייד, עם המגוון המצוצמם של הבעות פניו המטופשות. וייץ היה אמור להבין כבר, על פי הפגנת משחקו של קווייד ב"בחברה טובה", שהוא אינו האס בחפיסה שלו.

בניסיונות לקלוע לרבדים שונים, דוחף וייץ כמה דמויות משנה אקצנטריות, שאמורות לגרות את בלוטות הגיחי-גיחי. הבלחות כמו הומו ערבי, אוחצ'י וצעקני, ולצידן המשפחה הווייט-טראשית של מנדי מור. אך לא הסאטירה ולא הגיחי מצליחים לתפקד בנפרד, כך שהמיש-מש המתקבל מן השניים יחד, עדיף לו שישרפו את הצלולויד עליו הוטבע, בטרם יראה אור בדי-וי-די. בשתי מילים: American Nightmare .