פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בסיסטית מחפשת להקה: בילט טו ספיל

      מדור הרוקנ'רול החדש של דנה קסלר מעלה את הווליום לאחת עשרה, עם האלבום האחרון של בילט טו ספיל

      ההחלטה במה לפתוח את המדור החדש שלי הייתה ההחלטה הקלה ביותר שעשיתי כל השבוע. "You In Reverse", החדש של Built to Spill, הוא התקליט שאני שומעת הכי הרבה בשבועות האחרונים, אז אך הגיוני להתחיל איתו. אקדים ואומר שאם אתם לא אוהבים גיטרות, אם אתם לא אוהבים גיטרות כאילו היו בשר מבשרכם, התקליט הזה לא בשבילכם. מלבד זאת אין עוד הסתייגויות. אולי אני עדיין תחת ההשפעה המהפנטת של שיר מספר שתיים, "Traces" - מילים כמו "אני יודע שקשה לך לפעמים להבחין בין איפה אתה מתחיל ואיפה העולם מתחיל" יושבות בבטן יותר כבד ממנה של חומוס אשכרה בארבע בבוקר - אבל יכול להיות שאלבום האולפן החדש, השישי במספר, שיצא להם אחרי חמש שנים ארוכות של הפסקה, הוא האלבום הטוב ביותר של בילט טו ספיל. או לפחות הכי טוב מאז "Perfect From Now On", ומכיוון שעבר מאז כמעט עשור זה מאוד מרגש.


      בהתחלה בילט טו ספיל היו קצת מקושקשים וקלילים ואז הם עברו לפאזה כבדת ראש יותר."Perfect From Now On" (97') הוא האלבום הראשון שלהם בחברת תקליטים גדולה (וורנר) והוא סימן מעבר לטריטוריה אפלה יותר, עם שירים ארוכים, רב שכבתיים, מופקים בקפידה וניל יאנגיים כאלה. ועכשיו, באלבום החדש, הם נוטשים את העומס הצלילי הכבד בשביל משהו יותר פשוט וישיר, ולא פחות מקסים. אחד הדברים שתמיד בלטו בבילט טו ספיל הוא מעין וירטואוזיות בלתי מתאמצת כזאת ולגנותי ייאמר שהייתי צריכה להיות ערה לזה הרבה קודם.

      אני מודה שהיה לי כל כך נוח במיקום הברור והידוע שלי בתוך קלאסיקות האינדי האמריקאי (סוניק יות' היו מהלהקות הגדולות של נעורי, דינוזאור ג'וניור הם עד היום מהלהקות הכי אהובות עלי, את לו בארלו אני די מחבבת, מפייבמנט וסטיבן מאלקמוס נמאס לי מזמן), שלא השקעתי יותר מדי תשומת לב בדורות החדשים כמו מודסט מאוס, ה-Shins (דווקא חמודים) ודומיהם. אבל מה? עם בילט טו ספיל פישלתי. היות ודאג מארץ' - הזמר, הגיטריסט וכותב השירים - הפך לגיבור הגיטרה הראשי של עולם האינדי האמריקאי מאז שג'יי מאסיס פינה מעט את מקומו, הייתי צריכה להכיר אותם הרבה קודם (וגם בגלל שאני אוהבת בחורים עם זקנים). אבל ככה זה - אם זה לא אין-יור-פייס כמו הפיקסיז ולא מודפס על כל טי שירט כמו סוניק יות, לפעמים אפשר לפספס.

      בתור מעריצה ותיקה של ביט הפנינג - שלישיית הלואו~פיי מאולימפיה - דווקא כן הכרתי את ה-Halo Benders - פרויקט הצד של דאג מארץ' וקאלווין ג'ונסון מביט הפנינג. אבל הייתי כלבה עצלנית ועצרתי שם. מי יודע למה, בטח היה לי יותר דחוף לקנות עוד סינגל של הסמיתס (פחחח - בדיחה קטנה על חשבוני). לבילט טו ספיל נכנסתי רק בשנה האחרונה - לצד קורס מזורז ומאוד מועיל בענייני Guided by Voices - והיה כדאי. אם אינדי הגיטרות האמריקאי הוא הרוקנ'רול של האנשים הפשוטים והרגישים, בילט טו ספיל מביאים את הרעיון די קרוב לשלמות.

      הלהקה קמה בבויזי, איידהו, ב-93', אחרי שמארץ' ולהקתו הקודמת בילו תקופה בסיאטל המתחדשת, אך גילו שהם לא כל כך אוהבים חולצות פלאנל. עם בילט טו ספיל הצליח מארץ' למקם את עצמו איפושהו בין דינוזאור ג'וניור (כלומר ניל יאנג) לפייבמנט (ברגעים היותר פופיים-שטותניקים-שמחים של מארץ'), פלוס נטייה ברורה לרוק גיטרות סבנטיזי קלאסי. ובכל זאת יש להם קיום עצמאי לחלוטין וסגנון מאוד מזוהה - אף אחד לא כותב שירים בצורה המוזרה שדאג מארץ' עושה זאת, וגם אם יש עוד כמה מנוזלים מתבכיינים ברוק האמריקאי לדורותיו, אף אחד לא ממש שר כמוהו.

      הגילוי של בילט טו ספיל סידר אותי טוב טוב: אין לכם מושג איזה פנאן זה לפתוח סט תקלוט עם "Offer" (מי זה עופר?) - הקטע הפותח את אלבום הסולו הפולקי-בלוזי של מארץ', "Now You Know" - ולארוז את התקליטים בסוף הערב כשברקע מתנגנים עשרים ומשהו הדקות של הביצוע (המאוד דומה למקור) של בילט טו ספיל ל"Cortez the Killer" של ניל יאנג, מתוך אלבום ההופעה החיה שלהם. ככה גומרים ערב בקלאסה מלנכולית: חשבתם שהיה מבאס פה? חכו חכו עד שתגיעו הביתה.

      באיידהו אין וולשים

      אבל נחזור לתקליט החדש. לא כל הקטעים באלבום אחידים ברמתם. נגיד "Mess With Time" המתחיל בפאתוס קרבי ואוריינטליות מעצבנת ואחרי שלוש ומשהו דקות פתאום נכנס למקצב סקא לא ברור, הוא ממש לא השיר הראשון של בילט טו ספיל שהייתי מכירה למישהו. אבל, כאמור, יש בו המון קטעים מצוינים, כמו "Goin' Against Your Mind", קטע הפתיחה בעל האינטרו האינסופי (יש אנשים שיגידו שהאינטרואים הארוכים והסולואים של מארץ' מוגזמים ומעצבנים, אבל אני לא אגיד זאת לעולם), "Wherever You Go" הניל יאנגי ו-"Conventional Wisdom" הפופי יותר.

      אגב, באחת הביקורות המצולמות בזירוקס שקיבלתי ביחד עם הקומוניקט מהד ארצי, כתב המבקר (זה גזור, כך שאין לי מושג מי כתב את זה ואיפה, אני רק יודעת שזה פורסם בעיתון ישראלי) שהוא בטוח שב-"Conventional Wisdom" יש משהו שגנוב מאיפושהו והוא כבר שבועיים מנסה לעלות על זה. לא יודעת אם לזה הוא התכוון, אבל לי הגיטרה נורא הזכירה את ההתחלה של "From Despair to Where" של המאניק סטריט פריצ'רז, אם כי סביר להניח שזה לגמרי במקרה (לא נראה לי שבאיידהו הם בקטע של וולשים).

      בילט טו ספיל, "You in Reverse" (הד ארצי, וורנר)