סבבה אגוזים

"אטלנטיס" הוא סרט טוב. טוב מאוד, אפילו. אבל הוא היה יכול להיות גדול באמת, אם היה זוכר להתנהג כמו סרט אנימציה. ז'אנר סרטי האנימציה - שנהפך לכסף הקל של התעשייה מאז דיסני התחילו עם "אלאדין", "מלך האריות", "הגיבן מנוטר דם" ושאר בני מעיים - חורג לחלוטין מתחום הקולנוע. הוא אמנם מיועד להפצה בקולנוע, אולם הסיבות לכך הן עסקיות גרידא. ניצול המדיום הקולנועי, אם בכלל, היה דל מאוד גם בשוסים הגדולים של הז'אנר: "מלך האריות" ו"הרקולס" - המצליחים ביותר מבחינה כלכלית, ו"באטלנטיס" נדמה כי קירק וייז ודון ראן, יוצרי הסרט, החליטו ללכת רחוק מדי ואשכרה לעשות סרט קולנוע. העניין הוא שלתדהמתי "אטלנטיס" היה אפקטיבי הרבה יותר אילו היה נותר סתם סרט הנפשה שמוצג על מסך ענק.

מילו טאץ' הוא התשובה המצוירת לאינדיאנה ג'ונס. טאץ, המדובב בהשראה ובחן על ידי מייקל ג'יי פוקס (אשר מעולם לא נשמע כה אלקס מאז ימיו כמר קיטון הצעיר ב"קשרי משפחה") עלה על הקטע (ועל המפה) של אטלנטיס, האימפריה האבודה והאניגמטית. מלווה בקפטן רורק (קולו של ג'ימי גארנר) הוא יוצא בעקבות סודה של היבשת האבודה, משמש מורה דרך ומדריך נבוכים לקבוצה של מחפשי אוצרות, חוקרים וסתם פרובוקטורים בשקל - אראל סגל וונאביז (זה הכינוי שלי, למקרה ששכחתם).

מילו מדוגם בכל האינסטרומנטציה, בלוק הנכון, באטיטיוד ובספיריט המתאימים, בחוש הומור וביתרון קל על פני חבריו - אינטואיציה נדירה. נרמוז, על מנת לא לקלקל לאלה שטרם צפו, שטאץ' הצעיר לא מתחבר דווקא לצד הנשי שבו. על כל פנים, אקשן קצבי ומתוזמר כהלכה, פאנץ'-ליינים קומיים רודפים רגעי שיאי דרמטיים, במיטב מסורת סרטי הפעולה, וחשוב מכל, אף לא רגע דל. פיתוח הדמויות אמנם מעפן, אבל לך תחפש אישיות אצל דמות שצריכה 3,000 פריימים מודבקים כדי לגרד בתחת.

הבעיה העיקרית של "אטלנטיס" היא המחשבה של יוצריו כי צילום סרט כזה על אמת הוא בבחינת בלתי אפשרי. הם ביקשו להתגבר על הצורך באפקטים מיוחדים, תפאורה וסט יקר בטירוף, על ידי השימוש באנימציה, אולם שכחו כי הקטע העיקרי עם אנימציה הוא לא יכולתה לצייר דברים שבמאים ותפאורנים יתקשו להעמיד מול מצלמה, אלא דווקא הקריקטוריסטיות של הדמויות, הקלילות המותנית בה כולם לוקחים את עצמם וההכרה כי מדובר בסרט שאינו מחקה את המציאות המדומה או מדמה מציאות מחוקה, אלא בסתם רצף גאגים צבעוניים.

ברגע ש"אטלנטיס" ניסה להפוך עצמו לסרט פעולה מצויר, הוא חתך לעצמו את הכבל של העכבר שצייר אותו. אם היה זוכר לחייך, ולא לספר בדיחות, לעוף כמו פיטר פן ולא להמריא כמו אפ-16, אולי אז הפנטזיה היתה נעשית קצת יותר אמינה, והרבה יותר כיפית. אחרי הכל, אנימציה מלעז היא "הנפשה". מהשורש נ.פ.ש. שזה גם נפש, אבל גם נופש. אם היו מתעכבים על הנופש ולא על הנפש, היה "אטלנטיס" באמת ההברקה של הקיץ ולא רק אחיו הלא מחוזר של "שרק" (שהבין בדיוק את הקטע עם לקחת את הנופש בסבבה).