את ההוגה היהודי תיאודור אדורנו היה צריך הישראלי הממוצע להכיר מהכיוון ההפוך, על דרך הפרפראזה בנוסח הלבאנט. במחשבה ראשונה, די מוזר הכיצד טיעונו המונומנטלי כי "שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות" לא עבר קריאה מזרח-תיכונית בידי מי מהכוחות הפלסטינים, הוחלף במשהו סטייל "שירה ישראלית אחרי הנכבה היא ברבריות" והושרש במנגנון התעמולה נגד הכובש הציוני כסלוגן מנצח. ואולם במחשבה נוספת, לא עד כדי כך מוזר הוא הדבר. האינטלקטואלים ונציגי הרוח הפלסטינים בוודאי פוחדים רק מלרמוז על איזושהי אפשרות להשוואה מבחינת העמדה המוסרית, פוליטיקאים ערבים אולי פוחדים על התחת הפרלמנטרי שלהם, הבורגנות הערבית לא ממש קיימת היום, ואנשי המליציות ופשוטי העם - מה להם ולאדורנו? ומה לכל זה ול"החדרים האחרים" (הוצאת הד-ארצי), ספר המכנס שלוש נובלות פלסטיניות?
הנכבה לעולם לא יהיה אושוויץ, והוא גם לא צריך להיות. העוולות הנוראיות שעשו הישראלים כלפי הפלסטינים מאז מלחמת 48' ועד היום מספיק חמורות הן ומזעזעות גם מבלי להציבן מול נקודת הייחוס הבלתי נתפשת של השואה. ומכיוון שזוהי האקסיומה, גם הברבריות היא לא אותה הברבריות. את גילומה של הברבריות הישראלית אני רואה בכך ששירה וספרות ישראלית הן מילים שקולות לשירה וספרות יהודית, בכך שהתרבות הערבית הושתקה בידי המנגנון האתנוצנטרי, בכך שהאדם הערבי נזנח על ידי המנגנון הציוני - אני רואה את הברבריות הישראלית בהפיכת הערבי לברברי. לכן ב"גשרים", סדרה חדשה שתטפל בספרות ערבית ושספר זה עומד בראשיתה, כמו גם בפועלה של הוצאת אנדלוס, קיימת חשיבות רבה עוד לפני שנפסק הדין אם גם מדובר בהפצתה של ספרות טובה.
הדבר הראשון שהכתיבה של ג'ברא אבראהים ג'ברא, ר'סאן כנפאני ואיברהים נסראללה מבהירה, הוא שלספרות הפלסטינית, תאמינו או לא, יש חיים גם מעבר לקונפליקט איתכם. חשבתם שכל מה שהם עושים זה לבכות את מר גורלם על שזנחם במחנה הפליטים? אז"ש. יש בספר עושר רעיוני, נושאי וסגנוני שמתכתבים עם כל הזרמים הכי גדולים בספרות המאה ה-20 ומנגד לא מעלימים עין מן המסורת, מהחומרים האותנטים. אבראהים גב'רא מספר סיפור פילוסופי עם טון קפקאי (לא להאמין פשוט, הערבושים האלה שמעו על היהודי הגאון!) המתעסק בנזילותה של הזהות (לא להאמין פשוט, הערבושים האלה שמעו על פוסט-מודרניזם!), כנפאני בסיפורו "השיבה לחיפה" מפגיש בעוצמתיות רבה משפחה פלסטינית אקס-חיפאית עם דייריו הישראלים של ביתם שננטש (לא להאמין פשוט, הערבושים האלה שמעו על כאב!), ואילו יצירתו של נסראללה היא כולה פסיפס מוטרף והזוי (לא להאמין פשוט, הערבושים האלה שמעו על סוריאליזם!) על הרפתקאותיו של מורה מפוצל אישיות במדבריות.
שתי הנובלות הראשונות טובות מאוד. סיפורו של נסראללה לעומתן מייגע. נזכרתי שמדבריות סעודיה נקעו את נפשי בדיוק כפי שמדבריות נבדה של האנטר ת'ומפסון רוצצו את סבלנותי. אם כן, דומני כי סקופ בידי - מסתבר שכתיבה טריפית של חוצן ערבי יכולה ליצור אותו אפקט כמו של בן אנוש אמיתי!
מנחם פרי מעביר מבוא גם בביר זיית?
23.7.2001 / 10:21