בסוף 2004 כתבתי כאן על "סובייט קיטש", אלבומה הקודם של רג'ינה ספקטור ואחת מיצירות המופת המפעימות של העשור. כמה חיכיתי לרגע שבו אוכל לשמוע את תקליטה הבא.
החדש של רג'ינה הוא כמו שובו של אקס אהוב אחרי יותר מדי זמן בגלות. התגעגעתם, ערגתם, פינטזתם וציפיתם לרגע הפגישה המחודשת כאילו אין מחר. אלא שאז מגיע/ה האקס/ית ולא רק שהשיער והלבוש האופייני להם השתנה מקצה לקצה; קשה לכם להתמודד עם ההלם, כשאתם לא כל כך אוהבים את מה שאתם רואים. יותר מידי איפור, וגם הדיבור, אופן הרכבת המשפטים, מרגיש כמו ניסיון מוגזם ומזיע ממאמץ להדביק את הצעקה האופנתית האחרונה, עוד לפני שהיא קרתה. מה קורה פה, האם אהבת חיינו הפכה למישהי שאנחנו כבר לא מכירים?
המוסיקה של רג'ינה, איתה ניהלתי רומן אינטימי יותר ממה שהייתי מוכן אפילו להסגיר, הישירה בשנים שחלפו מבט חודר וממזרי לתוכי ונתנה לי להרגיש שהיא אוהבת אותי לא פחות מאשר אני אותה. היא ישבה על הפסנתר שלה, שהיה כל כך חי עד שאפשר היה לשמוע את נקישות רגליה על דוושותיו, ופוצצה לי את הלב עם כל תו ותו. כששמעתי אותה לראשונה עוד הדהדה לי בראש קייט בוש, אולם בזמן שחלף וככל שהתגבר הרומן, היא כבר הפכה ל"קייט מי?".
ואז היא חזרה לחיי. לא שהיא אי פעם עזבה, אבל המיני-קאמבק הזה מרגיש כאילו כן. עוד בטרם דפקה על דלת ביתי, הייתי חייב לטעום ממנה. אז ירדתי, סליחה, הורדתי לה שירים בסולסיק. המממ...
הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם לא התבלבלתי בהורדה. רגע, זו בכלל רג'ינה'לה? זו בכלל אותה אותה זמרת? מה זה, דמואים ששוחררו כדי לבלבל מורידים סדרתיים? החלטתי לעצור הכל ולחכות עד שהדיסק יגיע בשר ודם.
כשהגיע לבסוף רציתי לטעות, אבל לא התבדיתי. הבחורה שאהבתי, זו ששמה זין בגסות ההגשה שלה , זו שיודעת שהיא הכי יפה מבלי שמישהו יעשה לה מייקאובר, עברה "המהפך".
עד שירדו הדמעות ויוסר האיפור
"Begin to Hope", אלבומה הרביעי והטרי, הוא הראשון שלה בחברה גדולה, ויוצא אחרי מבול ציפיות כמעט בלתי אפשרי. ספקטור, מולטי אינסטרומנטליסטית רוסיה, שהיגרה לברונקס בניו יורק, הוציאה בעבר את חומריה בצורה הכי עצמאית וביתית שאפשר. בעבודה קשה ובצדק רב היא בנתה לעצמה קהל מאוהב וקנאי.
עכשיו, כשהיא כבר לא שייכת על גבי ניירות חוזים לעולם האינדי התומך שהקיף אותה, נשאלת השאלה האם קונצרן וורנר ייקח את הקסם הספקטורי המקורי ופשוט יחשוף אותו לקהל הרחב באמצעי פרומו וייצור שאין לחברות עצמאיות, או שמא הם ייקחו את המותג הידוע למתי מעט כ"רג'ינה ספקטור" וישתמשו בשמו הטוב כדי ליצור משהו שונה עם אפיל מסחרי בהרבה?
התשובה, מה לעשות, היא גם וגם."פידליטי", השיר שפותח את הגלגול הספקטורי החדש, מושתת כמעט בלבד על ביט אלקטרוני חביב ויכל להתמקם היטב גם באלבום של טניטה טיקרם. אני מבין שהשם האחרון עשוי להיתקע כעצם עכורה בגרון למי שמכיר את ספקטור, אבל זו האמת הלא נעימה לעיכול. ב"Better", השיר הבא, הנוכחות של דייויד קאהן, המפיק המוסיקלי, מורגשת בהפקה רוקית להקתית ומלוטשת , שתתלבש פיקס על רדיו אמצע הדרך המבוגר בכל רחבי ארה"ב.
זה נשמע ובנוי כל כך "נכון", שלרגע נדמה לי שרג'ינה בכלל לא חייבת להיות כאן מאחורי המיקרופון, בדיוק כפי שאף אחת אחרת לא יכלה להיות שם בשלושת אלבומיה הקודמים. מעניין שהאיש שגילה אותה, גורדון רפאל, הוא גם מי שהפיק את שני האלבומים הראשונים של הסטרוקס (איתם ספקטור שרה בעבר), כאשר מי שהחליף אותו בעמדת המפיק ב"First Impressions of Earth", אלבומם האחרון, היה קאהן גם כן.
אבל קאהן הוא לא רק המפיק של הסטרוקס; הוא הפיק גם את שון קולווין, קיי.די לאנג, פול מק'קרתני, סוזאנה הופס והבאנגלס. אתם מבינים את הרעיון. במקרה של הבאנגלס- גיבורות ילדות שלי - הלוואי ששיר כמו "Better" יופיע באלבומן הבא. אני גם בטוח שהופס יכולה לתת לו ביצוע מעלף. אבל כחלק מהחבילה של ספקטור, זה מרגיש קצת מאולץ, כאילו מישהו שם מנסה לשנות אותה.
תמיד ידעתי שרג'ינה תהפוך יום אחד לנחלת בכלל (נכון לכתיבת שורות אלה זה עדיין לא קרה, אבל אין בכלל שמץ של ספק), אלא שהאמנתי שההצלחה תגיע בגלל מי ומה שחשבתי שהיא. עכשיו היא תגיע גם בגלל איך שמישהו מלמעלה סידר וארגן אותה, שתהיה נכונה יותר, שתתאים ליותר אנשים.
בדיוק אז, כשאני כבר כועס וממורמר, מגיע "Samson", שיר שהופיע בגירסה שונה באלבומה השני, וכשאני שומע בו אותה עם פסנתר וכלי מיתר, אני יודע שלמרות הבחירה התמוהה לנגן שוב שיר שהופיע באלבום קודם שלך - זו אותה האשה מתחת לאיפור. מחכה ללילה ששנינו נשב לבד. היא תנגן, דמעות ירדו והאיפור ייזל. איזה מחכה, אני לא מסוגל להפסיק לשמוע את "Begin to Hope".
אפילו בליטוש הפופי של "On the Radio" אני צוחק ונמס כשהיא שרה "ברדיו שמענו את 'נובמבר ריין'"/הסולו בו ממש ארוך / אבל זה שיר יפה". לא יעזור, רג'ינה בשיאה עם כמה שפחות כלים סביבה. כשהיא חוזרת להתייחד עם הפסנתר הדרמטי שלה ב "Après Moi" - אין שנייה שלא עוברת בי צמרמורת וכשהיא מחליפה את האנגלית ברוסית, אפשר להתפרק לחתיכות.
במילים אחרות -זה בעיקר חציו השני של התקליט שמשנה את התמונה. מ"20 שנה של שלג", שנשמע סימלי למצבה הנוכחי ("אבל אני חייבת להסתלק מכאן/ המקום הזה מלא באנשים זקנים מלוכלכים"), לכיוון "ליידי", מחווה עם פסנתר וסקסופון מחוספס לבילי הולידיי, בו היא מזכירה אותה באופן הגיית המילים ולסיום "קיץ בעיר", הסוגר עלי בידיעה שרג'ינה כבר לא שייכת לי, היא אף פעם לא הייתה שייכת לאף אחד. אבל אני לא רוצה אף אחת אחרת, גם כשמידי פעם נדמה לי שאני בכלל לא מכיר אותה.
בדרך כלל אני מרשה לעצמי אלבום מיינסטרים אחד לשנה. השנה חשבתי שזה יהיה רק הפט שופ בויז החדש, שאני הרוג עליו, אבל מסתבר לי ש-2006 היא פעמיים מיינסטרים כי טוב עבורי. ולפעמים זו התובנה הכי עצובה אבל גם הכי נפלאה שאדם יכול להרגיש. אני עדיין אוהב אותה.