סנוב, בפורטו לוקו כבר היית?

“The Braindance Coincidence”, אלבום האוסף שהוציא הלייבל ריפלקס לכבוד עשור לקיומו, מוכיח שוב עד כמה הז'אנר חוצה הז'אנרים שקרוי בריינדאנס הוא הפכפך. הוא יכול לזעזע את עולמך אבל הוא גם יכול להביא לך את הקריזה. תלוי את מי מאותם פריקים, שלא מפסיקים לפרק-לערבב-להרכיב חומרים באולפנים הביתיים שלהם, בוחרים לשמוע; תלוי באיזה פאזה מצוי הפריק הנבחר, כי אופן הפירוק-ערבוב-הרכבה הוא לאו דווקא קבוע. עם בריינדאנס אפשר להבריק, להפתיע לטוב, לשנות... ואפשר גם לנדנד, להפתיע לרע או לגמרי להסריח. ככה שבסופו של דבר מדובר בז'אנר כל הז'אנרים, עם טובים ורעים (=מעצבנים) ואלה שבאמצע, רק שלבריינדאנס יש תווית של איכות בילט אין מעצם הכנסת המוח לתמונה. תמיד יכולים המיסיונרים להצדיק זוועה כזו אחרת כמשהו מאוד מורכב ומחוכם שנשגב מבינתם של המקטרגים. אבל ההנמקה הזאת כבר מזמן לא משכנעת מי שצפצופים לא ממש עושים להם את זה, ושימותו המתנשאים.

האוסף החגיגי של ריפלקס מציג בפני מאזיניו את העשייה המגוונת תחת קורת הלייבל, ללא גאון הבית אפקס טווין (שנחשב אמן של וורפ). את התרוממות הרוח מספק קטע ברייקביט מדהים של µ-Ziq מ-93', את דכדוך הרוח מספק קטע מבעית של מייק דרד ופיטר גרין, שלא משנה באיזו שנה נעשה, עדיף למחוק אותה מההיסטוריה רק בגללו. בחבילת המוצלחים נכללות חטיבת הצ'יל אאוט-אמביינט-טכנו וכיו"ב עם דה ג'נטל פיפל, גלובל גון, בוצ'אם וולט ואובוקה, חטיבת האלקטרו בייצוג די.אקס.אם קרו, דארקאנג'לו ודה ריילוויי רייבר וחטיבת הג'אנגל האקפסרימנטלי בייצוג בוגדן רז'ינסקי וטום ג'נקינסון בקטע שבו הוא מתפקד תחת שניים מכינוייו - כאוס איי.די המבצע וסקוורפושר הרימיקסר. בחבילת המעצבנים נכללים סיילוב, בייבי פורד ווייברט סימונדס, והקטע של לילה מתנדנד.

“The Braindance Coincidence” מייצג בצורה הולמת את הבריינדאנס על תכונותיו הטובות והרעות. בחישוב פשוט, כזה שלא צריך מוח חצי מבריק בשבילו, עולה מספר הקטעים המוצלחים על אלה המבאסים, ככה שהאוסף שווה השקעה, מה עוד שהוא מסוג אותם אלבומים שהולכים ומשתבחים ככל ששומעים אותם יותר.

לעומת זאת שמיעות חוזרות ונשנות של האלבום החדש של סקוורפושר, הוא טום ג'נקינסון, לא מביאות לאותו אימפקט של השתבחות. הכוכב השני של עולם הבריינדאנס , שכמו הכוכב הראשון אפקס נחשב אמן של וורפ, מניב ריליסים בקצב מסחרר, ולעולם אי אפשר לדעת מה הוא עומד להנחית: האם זה יהיה ג'אנגל אקספרימנטלי חסר רחמים או ג'ז אקספרימנטלי תמוה? אפשר להיות בטוחים שמה שזה לא יהיה זה יהיה מטורף. במובן הזה "גו פלסטיק", האלבום החדש שלו, לא מאכזב ולו לרגע. הוא עוד יותר מטורף ושבור מהדברים שסקוורפושר עשה בעבר, אבל זה לא ממש עובד, אלא אם כן אתה מוזיקאי שממש נגנב מהפרוגרמינג.

"My Red Hot Car", הקטע שפותח את האלבום, הוא היחיד שמפצה על האכזבה (אכזבה, ולא עוגמת נפש, וטוב, גם קטע 6 הוא מוצלח למדי): סקוורפושר קופץ על עגלת הטו סטפ גאראז', מתעמר בז'אנר מכל כיוון אפשרי ומציג קטע חצוף, מפולטר קול ושבור לחתיכות. חבל שמה שבא אחרי זה לא מצליח לספק את אותה חדווה.