בעצם רק אחרי חצי שנה באמת החלטתי לחפש אותו. אמנם גם בשבועות הראשונים חיפשתי קצת, אבל זה לא היה חיפוש אמיתי, כי חיפוש נובע מן ההכרה המוחלטת בכך שאבד לך משהו שרבים הסיכויים שלעולם לא תמצא אותו. אבל אני לא יכולתי להודות בכך.
המחשבה היתה כואבת מדי. עכשיו אני מרגיש כמה אני אוהב אותו. נדמה לי שבזה הרגע אני יכול להזיל דמעה כשאני חושב עליו. אולי בעצם לא, כי דמעה היא אי-השלמה מסוימת, ואני עדיין מבולבל. כל מה שאני יכול להגיד זה שבאמת אני אוהב אותו. בחלומות שלי קוראים לו חופי, ומה לעשות שהם נוחתים עלי בשינה לפחות פעם בשבוע, והשם שלו לא משתנה.
כשהיה גור ולא היה לנו מושג באיזה שם נקרא לו, והמצב הזה אפילו הכניס אותנו ללחץ - שכן לא יכול להיות שיש לנו גור שחור כזה, רך, בלי שם. שהרי מהו יצור אנושי שאין לו שם. אבל עכשיו, כשאני חושב על זה, אולי הדבר הכי טבעי היה בכלל לא לתת לו שם. כי הנה, ממילא הוא נעלם עם השם שנתנו לו. החברה שלי נזכרה שבשבועות הראשונים הייתי מושיב אותו על כף ידי, מקרב את הראש שלי לפרצופו, ואומר לו בשקט, "חופ חופ חופ".
בסך הכול רציתי להשיב לו על הקולות שגרגר לעומתי. בגלל זה היא החליטה שקוראים לו חופי, וכך נפתרה הבעיה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו גידלנו בבית המון גורים קטנים, שבאמת היו חשובים לנו. כי אם הם לא היו חשובים, היינו סתם זורקים להם שמות (חתול, מיץ, פרעה). אבל כשהיצור חשוב לך, אתה חייב להמציא לו שם (לא יכול להיות שרק לחתול שלך לא יהיה שם). אז חושבים, ולפתע מוצאים. שם עם משמעות. ומישהו מחייך, והכול נראה סגור כל כך, ומשהו מתרכך.
אי אפשר לומר שלא חיפשתי אותו, אבל באותו יום שחופי נעלם היה שרב, ולמחרת הודיעו בחדשות שחתולים רבים מתו בגלל החום, ואני חשבתי שרק בגלי צה"ל יכולים להביא חדשה משונה כזאת. הבחורה שסיפרה לי על כך חששה לצער אותי, ולכן לא אמרה כמה חתולים מתו. אבל אני לא הייתי צריך לשמוע חדשות כדי לדעת שחופי בסכנה. לכן, באותו יום לא ממש רציתי לראות אותו. גם אם הייתי מוצא אותו הוא בטח כבר היה מת קודם מהתייבשות, כי החום באותו יום היה באמת נורא, וכבר בתשע בבוקר ענפי היסמין בכד החרס כופפו זרועות, והמים של חופי היו בתוך הבית.
כל מה שרציתי בימים הראשונים היה רק שחופי יישאר בחיים. לא היה איכפת לי שאיזה נרקומן בשכונה או איזה ערבי שמחטט כל יום בפחי הזבל ברחוב שלי, תפס אותו ומכר אותו כדי להרוויח כמה עשרות שקלים בגלל שחופי היה יפה. "מלך החתולים", קראה לו הבחורה עם המבט המרוחק, שלמדה גרמנית באוניברסיטה (אני קראתי לה נסיכת הקרח). חופי היה חתול גדול, שמן, מלא פרווה ושחור. אפילו כפות הרגליים שלו היו שחורות. כל כך שחור, שבכל פעם שסבתא שלי ראתה אותו, היא היתה אומרת, "מזל רע, מזל רע". אמא שלי היתה אומרת לה, "זה שד, לא חתול".
העיניים שלו דמו לכפתורי בובה כתומים (להבדיל מכל החתולים השחורים שהכרתי, להם היו עיניים ירקרקות); הפרצוף העגול שלו היה רך וגם קשה; הלשון הוורודה מחוספסת; והאף כמו פלסטיק רגע לפני הקפאה. לפעמים ממש חטפתי אותו כשהתהלך בין החדרים על כריות כפותיו השחורות. הייתי לופת ומחבק אותו חזק. מרגיש את הדופק שלו, עד שהיה פולט יללה והייתי משחרר אותו. כשחופי היה משתין בבית ואני לא מדבר על כמה טיפות שנפלטו לו, אלא על תקופת השתנה ממושכת, כזו שברגע שכבר האמנת שהשלולית האחרונה היא תקלה חד-פעמית הוא החזיר לך בשלולית נוספת, וזה היה קורה ממש בדיוק אחרי שתפסת את הפינה הרטובה, וריססת אותה במנקה החלונות הכחול, ולפעמים שפכת חצי דלי מים שלא יישאר סימן.
גם אחרי ניקוי יסודי היה נשאר לפעמים ריח חמצמץ על הרצפה, כי השתן שלו היה חומצי במיוחד, ופעם, כששוב השתין על הרצפה, אמרתי שאני נשבר, ולא יכול יותר, ויש גבול לכמה שחתול יכול להשתלט על החיים שלך, כך אי אפשר יותר, ואם הוא ימשיך אני אשקול למסור אותו לאימוץ. והיא אמרה לי, "מה יהיה כשיהיו לנו ילדים?" ואני אמרתי, "ילד זה לא חתול". ואז הגיע הערב שארזתי את התיק הגדול, זה שעבר אתי את כל הג'ונגלים של מקסיקו, ועכשיו היה מוכן למילואים, לאיזה תרגיל פלוגתי של חובשים, פעם ראשונה בצאלים.
באותו ערב קשה היה לדבר אתי. עברתי מחדר לחדר וחיפשתי את הדסקית עם השרוך הסינתטי הירוק. חיטטתי במגרה וקימטתי מבלי להבחין כמה פתקי אהבה שלה, והפכתי אותה לגמרי והדסקית היתה מונחת שם בתוך מעטפה שהיה בה כרטיס ברכה מזמר של יום הולדת, שאמא שלי כתבה עליו בכתב עגול, "שיהיה לך הרבה אושר".
פתחתי את הכרטיס והוא לא ניגן. השחלתי את שרוך הדסקית לתוך אחת הלולאות של החגורה ותחבתי אותה לכיס הגדול של הדגמ"ח הצבאי, ליד פנקס החוגר וקופסת אטמי האוזניים. ואז, אחרי שהתיק כבר היה סגור, ולקחתי שני גלילי נייר טואלט כתומים עם ציורים קטנים של כלבים והזמנתי מונית כדי להעביר את הלילה מחוץ לבית, חופי עלה על התיק והשתין. זינקתי עליו והדפתי אותו אל הקיר, אבל פס של שתן כבר גלש על התיק והחליק אל הרצפה. לקחתי נייר לספיגת שמן טיגון והספגתי בו את השתן.
הוצאתי את השמפו הוורוד מהתיק ושפכתי במקום שחופי השתין עליו ואחר כך שפשפתי בסמרטוט צהוב יבש. עכשיו היה לתיק ריח של שמפו מתוק, מעורב בריח חומצי של שתן, שאפילו ביום השלישי של המילואים, באוהל במדבר, כשהחול הצהוב שרף לי את העיניים, ורוח הלילה הביאה משבים קרים, וקפלי אוהל הברזנט הסריחו מרטיבות, והדם של החברים מהעירויים שעשינו כל היום עדיין נשאר באף, בדיוק כמו ריח האלכוהול של הספונג'טות (97 אחוז, לא פחות), החלטתי להריח את התיק. היתה לו תערובת ריחות של מדבר עם שמן לשימון נשקים ותחבושות שאופסנו הרבה זמן במחסני הרפואה, וריח השתן של חופי מעורבב בשמפו הוורוד. ואמרתי לעצמי שגם המדבר הקשה הזה לא יכול על חופי.
יום אחד כשחזרתי לבית הוא היה ריק. יצאתי למדרגות וקראתי "חופ חופ," וחיכיתי לשמוע את היללה שלו, וכמו תמיד לראות אותו פוסע במהירות, מחליק לפעמים על מדרגות השיש, זוקר את הזנב הפרוותי הקצר שלו בצורת סהר, נכנס הביתה שנייה לפני שהדלת נסגרת, ומתחיל לגרגר. אחר כך הייתי מתבונן כיצד הוא מתקרב אל שקית האוכל שלו, שעטופה בשתי שקיות פלסטיק, ומיילל. אז הייתי פותח את השקית, תוחב לתוכה את צלחת הפלסטיק הכחולה, נוגע בשכבת נייר הכסף המצפה אותה וממלא בלבבות הקטנים, הקשים והיבשים.
הוא היה טומן את הראש שלו בצלחת, עוד לפני שהייתי מניח אותה על הרצפה ומתחיל לאכול. אני הייתי כורע לידו על הרצפה, גופי צמוד למרצפות הקטנות הקרירות ומאזין לקולות הכרסום שלו כשהוא מתעלם ממני לגמרי, עד שהוא מסיים הכול ועל האף הרחב והשקוע שלו נשאר ריח של האוכל היבש. באותו יום כשחופי עלה במדרגות, הוא ענה לי בקול צרוד. לא התפלאתי כי ידעתי שבחודשים האחרונים, מאז שאיבד את הקול באמצע החורף, הוא נעשה צרוד, ושמתי לב שהוא לא נוגע באוכל. בערב החברה שלי אמרה, "מה פתאום הוא ישן בפינה של השטיח?" וכשהיה לילה אמרה, "תראה הוא בכלל לא זז". ואני אמרתי, "הוא התרוצץ הרבה בחוץ. למה את מתפלאת?" כי לפעמים היה ישן במשך שעות, ואז עושה טובה וניגש לאכול.
מתוך הרגל הרמתי אותו וחיבקתי, ולא כמו תמיד הפעם הוא שתק. כעבור כמה דקות לקחתי אותו למדרגות, כדי שאולי יריח באוויר ריח של חתולות ויגלה קצת מרץ, אבל הוא דידה באיטיות וירד רק מדרגה אחת, וסירב להמשיך, והבנתי שמשהו קרה. אמרתי לה, "ניתן לו עוד כמה שעות להתאושש". קירבתי אליו את הקערה והאף שלו נגע במים, אבל הוא לא הוציא את הלשון. תחבתי את הראש שלו לתוך הקערה, אבל הוא סובב אותו בחוזקה.
כשיצאה השבת (אחר כך אמרתי לעצמי שהכול בגלל השבת השקטה הזו), הרמתי טלפון לווטרינר התימני שלי, ד"ר זכרון חסון או חסון זכרון, שהוא גם הומוטרפיסט, ותמיד כשהיה מחזיק את אמא של חופי ואומר לה, "חתולה טובה, חתולה טובה", הוא היה צוחק והשיניים הגדולות שלו בלטו במיוחד. אבל במשיבון היתה הודעה בקול הצרוד שלו, שהוא בחופשה. קיבלתי מספרי טלפון של כמה וטרינרים מידידה שלי שמבינה בחתולים, והשארתי להם הודעה בביפר.
ד"ר עינת צלצלה ראשונה, ואני סיפרתי לה שהחתול שלי בקושי הולך. היא שאלה אם הוא השתין היום. בדקתי במרפסת את ארגז השירותים שלו, העשוי מפלסטיק סגור עם חריצי איוורור וספוג לסינון הריח. החול בפנים היה אפור וריחני, מהסוג שגורם לשתן ולגללים להתקשות, כדי שאפשר יהיה להוציא את הגושים בכף פלסטיק. קשה היה לדעת אם נוסף לשם משהו חדש, לכן בדקתי אם מסביב לארגז מפוזרות נקודות אפורות. אחרי שחופי היה משתין הוא נהג לחפור עם רגלו האחורית בארגז, ולהעיף חול על הגוש.
מאחר ושלפתי את דלת המחיצה הצירית, כי חופי סירב להיכנס לשירותים אטומים, פתח הכניסה היה גדול, ולא מעט גרגרים היו מתפזרים מחוץ לארגז אחרי שנכנס לשם. אבל הפעם רצפת המרפסת היתה נקייה. שאלתי את ד"ר עינת מתי אני צריך לבוא אתו מחר, והיא אמרה ש"למרות שעכשיו מוצאי שבת אני פותחת בשבילך את המרפאה ותביא אותו מייד". במונית חופי היה שקט, וכך גם התנהג על שולחן הנירוסטה הדק והנוצץ, וגם כשד"ר עינת, עם פניה החיוורים וחסרי ההבעה, החדירה לו אינפוזיה מבעד לפרווה הסמיכה שלו.
רק כשלקחה מזרק עם מחט ארוכה והחדירה אותה לשופכה שלו, שחרר חופי צעקה וגוש קטן של מוגלה עטופה בקריש דם נפלט החוצה. האיבר הקטן שלו היה אדום ומודלק. עכשיו נזכרתי איך ביומיים האחרונים, כשעוד היה ערני, הוא לא הפסיק ללקק אותו. ואני חשבתי שהוא מיוחם, וכבר דמיינתי איך בעוד כמה חודשים אמצא כמה גורים פרוותיים, שחורים-משחור, ליד פח הזבל הגדול של השכונה. ואז ד"ר עינת הכניסה את שתי כפות הידיים הקצרות שלה מתחת לבטן שלו ומיששה אותה. אחר כך הצמידה שתי אצבעות ותקעה אותן לתוכה. חופי הסתמר, קפא לרגע ושחרר יללה. אבל בגלל שהיה חלש הוא לא הצליח לחמוק מהידיים המוצקות שלה. היא המשיכה ללחוץ ושלולית שתן צהובה נפלטה על שולחן הנירוסטה והרגליים שלו נרטבו. ד"ר עינת אמרה: "עכשיו אנחנו יכולים להיות רגועים. אם היית מחכה לבוקר, לא היה לך את מי להביא". אחר כך פתחה ספר גדול עם כריכה עבה בצבע לבן והצביעה על איור של חתול.
היה מצויר שם קו אדום דקיק וקו כחול עבה יותר. שני הקווים יצאו מהבטן והתפתלו עד השופכה. "תראה כמה הוא צר הצינור שלו", היא אמרה, "הוא עובר בין הרבה שרירים". במשך כמה ימים המשכתי להביא את חופי למרפאה וד"ר עינת היתה סוחטת אותו. "השריר שלו תפוס, ובלי הלחיצות הוא לא ישחרר שתן", הסבירה. רק אחרי הפעם הרביעית היא הרשתה לי לשחרר לו בעצמי את השתן. כשנפרדה מאתנו הביטה בו בפניה הקפואים ואמרה, "נו טוב, עשינו עבודה. הוא כל כך שחור החתול הזה", אבל היא לא ליטפה אותו.
נדמה לי שעבר על פניה חיוך קטן. הייתי לוקח אותו לגינה מאחורי בניין האבן, מעמיד אותו מאחורי ספסל עץ מתקלף, שעליו היו חרוטים לבבות, ומנסה ללחוץ לו. לפעמים לא היה יוצא כלום והייתי ממשיך ללחוץ בזהירות בחשש שאני אפוצץ לו משהו בפנים. כשנשמע צליל הפססס, הייתי נרגע. בתקופה ההיא כל כך רציתי שחופי יחזור לנגוח בי. הייתי נכנס הביתה, נשכב על הרצפה והוא היה בא, מקרב את הראש שלו לראש שלי ונתקע בי. היה בזה משהו קשה ורך כאחד ואני הייתי מכין את הראש שלי לעוד נגיחה, אבל הוא לא היה משחרר אותה.
נהגתי לספר לחבריי הקרובים איך הוא נוגח והשומעים היו צוחקים, אבל כשהתחלתי לשמוע שחופי קורא לי בשם, אנשים חשבו שאני הוזה. לא שהוא אמר, "אלון" בעברית, גם לא "מיאלון", אלא שהיה במיאו מיאו שלו משהו שקלטתי בתוכו את הצליל "אלון". כאילו מישהו רואה פתאום ראש של מפלצת בתוך להבות של מדורה, ואף אחד לא מאמין לו, וזה עוד יותר קירב אותי אליו: הוא היה "חח" כשדיברתי עליו בגוף שלישי (בדרך כלל באוזניה), הוא היה "חי" ברגעים של אהבה מטורפת אליו. "חופחופ" כשהייתי מזרז אותו לבוא לאכול, ו"חח" ברגע של שעמום.
תמיד היה בא, מלבד אותו יום שבו הלך מהבית, ורק לאחר חצי שנה התחלתי ממש לחפש אותו, כי רק עכשיו התחלתי להפנים שבאמת קרה כאן משהו נורא ושחופי כבר לא יחזור לבית לבדו, ואולי בכלל לא אראה אותו לעולם, כי כנראה הוא נדרס או נגנב. גם הרגשתי שאני חייב לעשות איזה פעולה להחיות אותו בתוכי. החיפוש היה בשבילי מין סוג של דיאלוג אתו. הייתי יוצא מהבית בלילות הקרירים של העיר ומסתובב ברחובות.
החיפוש התחיל בפח הזבל השכונתי הירוק (חתולי רחוב היו מזנקים מתוכו), משם הייתי פונה לבית הקודם שלו ברחביה. ליד כל חתול שחור הייתי נעצר ובודק אם העיניים שלו כתומות ופרוותו שחורה. פעם הגעתי לבית שבו גרתי עם חופי ארבע שנים. הלכתי בשביל שהקיף את הבית והצצתי בגינה חופי אהב להעביר שעות של נמנום מתחת לשיח הלואיזה ואחר כך היה חוזר הביתה מלא זרעים גדולים ועלים כתומים-חומים שנדבקו לו לפרווה.
אז הייתי מסרק אותו במסרק המתכת הדק ופקעות של שיער שחור היו נושרות ונתקעות בין השיניים. חופי היה מתופף עם הרגל שלו על היד שלי, ובתגובה הייתי לופת אותו חזק ומצמיד אותו לרצפה. לפעמים באמצע הסירוק היה תוקע את טפרי כף הרגל שלו בבשר של היד שלי, וערוצים דקים אדומים היו מסתמנים על העור. אבל חופי לא היה שם, והבחנתי שגם הדשא המוכן ששתלתי פעם כבר כמעט לגמרי התייבש. רק צינורות ההשקייה הקשים והשחורים שהנחתי שם עוד נשארו. מאז שהתחלתי לחפש אחריו, חזרתי לטייל בלילות בירושלים, כמו בתקופה ההיא, כשלא יכולתי להישאר בבית לבדי והייתי חייב לברוח החוצה. שוב חזרתי להסניף בפראות את פריחת היסמין, להרגיש את הטעם החמצמץ של עצי החרוב, לקטוף עלים ירוקים קטנים משיחים נטולי זוהר ופרח, להצמיד אותם זה לזה, ואז לקרוע. לעקוב אחר גובה הירח המשתנה מלילה ללילה.
לגלות איך פעם הוא מאיר באור פלורוסנטי, ופעם אחרת הוא בכלל צהבהב, אבל אף פעם לא ראיתי אותו בגוון "כתום של זריחה", כמו שהיא אמרה "שקורה בסיני". לפעמים הלכתי כל כך הרבה עד שכפות הרגליים שלי כאבו. לפעמים הייתי לוקח אתי ווקמן, והאצבע שלי היתה על כפתור הווליום, ומנמיכה אותו בכל פעם כשהייתי נעצר על ידי חתול כהה ואומר בשקט "חופי", כאילו אני מדבר אליו. החתול היה
יום אחד, כשהגעתי לגן סאקר והתלבטתי אם להמשיך לעמק המצלבה (לקראת הקיץ השתרגה על גדר המנזר גפן עם ענבי בוסר חמצמצים), הבחנתי בחתול שחור. חשבתי, זה הגיוני שהוא רזה, וקראתי לו "חופי חופי", והוא השתחל לתוך שיח. חיכיתי דקות ארוכות, וכשלא יצא חשבתי שהוא בטח מזהה את השם שלו, אבל מפחד. בעטתי בשיח ולא נשמע רעש של מישהו נמלט. הרמתי אבן קטנה וידיתי בשיח ואחריה אבן גדולה ומחוספסת שמצאתי בדשא הרטוב. המתנתי עוד כמה רגעים, נענעתי את השיח, אבל אף חתול לא יצא משם. מהגן עלתה שירת "הנה מה טוב ומה נעים" במבטא אמריקאי.
ליד מתקני השעשועים ראיתי קבוצה של נערים ונערות עם חולצות טי-שירט כהות שעליהן מוטבע ציור של דגל המדינה. לפתע הוא יצא, ואני גחנתי אליו וראיתי שהפרווה שלו רטובה, העיניים שלו ירקרקות והוא מיילל חרישית. אספתי אותו אל תוך חיקי וחיבקתי אותו בחוזקה. הוא שחרר יללה חזקה, מעט מחוספסת, בקול שלא הכרתי, ואני חשבתי שהחיים מחוץ לבית הפכו אותו לחתול קשוח יותר. נישקתי את ראשו הרך והגנבתי מבט קטן לשמים. לא היה זמן לחגוג. עצרתי מונית, וככה מחובקים ישבנו בכיסא ליד הנהג, שהביט בנו כאילו הוא מחכה לשמוע את הסיפור. אבל אני שתקתי. לא רציתי לפתוח הכול, אלא רק להרגיש את השחור הזה כמה שיותר קרוב אלי.
בימים הבאים הלך חופי והשמין. ארגז השירותים שלו שב והתמלא בגללים מצופים נקודות אפורות. הוא נעשה מופנם יותר וכמעט לא הרים את הראש כשקראתי בשמו. אמרתי לעצמי שבעוד כמה שבועות הוא ודאי ייזכר איך היה נוגח בי. כנראה עברו עליו טראומות במהלך הפרידה הארוכה, וגם החלטתי לא לאפשר לו עוד לצאת החוצה. פעם אחת הספיקה לי. האמנתי שהוא יבין את זה מתישהו, אבל בינתיים נראה היה שהוא מתגעגע לריחות שקרצו לו מבחוץ. ואילו אני התאפקתי ולא הרשיתי לו יותר לישון במיטה שלי, ולא קראתי לו יותר בשמות חיבה כמו פעם, כי פחדתי להתקשר אליו שוב. לפעמים פשוט קראתי לו "בוא".
סדר היום החדש כלל רק ארוחה אחת ביום. בכל בוקר הייתי ממלא את הקערה הכחולה שלו במזון חתולים וממתין שיגמור לכרסם ברעבתנות שלא הכרתי, אבל לא קירבתי את ראשי אליו, אלא ישבתי על הספה החומה וצפיתי בו ממרחק, לראות איך לאחר שסיים הוא מתיישב, פורש את כפותיו הדקות לפנים או מלקק את הכתם הלבן שעל בטנו בלשונו הוורודה. הלשון היתה מושכת עצמה הלוך ושוב לאורך הכתם הלבן ומחליקה את השיער. אחרי זמן מה הוא היה פוסע לעבר השטיח, משחרר יללה מוזרה ונרדם. ואני הייתי מתקרב אליו בשקט, מעביר יד קלה על הפרווה שלו ואחר כך קם, לוקח את תיק העור שלי ויוצא מהבית.
---------------------------------
הסיפור פרידה הוא הסיפור הראשון בספר הביכורים של אלון הדר "יש בבאגט, יש בפיתה" שיצא בספריית הפועלים