אל תקרא לי לבן, קרא לי זבל

מה עוד נותר לומר על אותו מעמד סוציו-אקונומי, שכמו נתפר לפי מידותיה של ארה"ב, השוכן בקרוונים, מגדל להנאתו שטיח על העורף וצד דביבונים לארוחת ערב? לכאורה הווייט-טראש הוא האמ-אמא של הקלישאות האמריקניות, אבל האמת היא שבשנים האחרונות שימש המעמד הזה בעיקר יוצרי ריאליטי ומוקומנטרי - שתי דוגמאות שקופצות לראש הן "החיים היפים" ו"זבל לבן" - והדוקומנטרי האמיתי קצת נזנח על רקע הרצון לצחוק על חשבונם של שוכני קנטאקי, ולאו דווקא להבין באמת את עולמם. עבור אנשים רבים מסמל הווייט-טראש באמריקה, במקרה הטוב, את מה שאיידס מסמל עבור הומופובים נמוכי מצח ואיי-קיו: נקמת כוח עליון על אי-מוסריות החברה. רוצה לומר, אם אתה רד-נק שמאמין בזכות לצלוב שחורים ולשרוף אותם בעודם חיים, תגור עם אמא שלך עד גיל ארבעים ב-20 מ"ר ותוכלו לחלוק חוויות ציד עם אביך האלכוהוליסט חסר השיניים. במקרה הרע הם פשוט רוצים להצביע עליהם ולצחוק.

האמת היא שמוקו וריאליטי פשוט לא מתאימים על מנת לתפוס את אורח החיים בדרום ארה"ב. שני הז'אנרים האלה אמנם מתיימרים לתת פרשנות אמיתית על תופעות חבריות במסווה של קומדיה, אבל התזזיתיות שבה מאופיינים הז'אנרים האלו, יחד עם הרצון להיות סקסיים כמו קליפ של ביונסה ומעמיקים באותה מידה, נוטלים את העוקץ מכל אמירה אמיתית. "קאנטרי בויז", שששת פרקיה ישודרו בערבי השבוע ביס דוקו, מוכיחה שתזזיתיות וסקסיות הן שתי תכונות שאסור להתהדר בהן בטיפול בנוער הקרוונים. בניגוד להתרחשויות הקליפיות של "זבל לבן" ו"החיים היפים", שני הנערים העומדים במרכז הסדרה הזו הם איטיים - במוחם, בתנועתם ובדיבורם - באופן שהיה גורם לנזירים בודהיסטים לצאת מהנירוונה. אכן, צריך הרבה סבלנות בשביל לראות את הסדרה האיטית הזו, אבל אמירה חברתית, כבדת תנועה וזחלנית כמו גיבוריה, אפשר בהחלט למצוא בה.

הסדרה עוקבת אחר כריס וקודי, שני נערים שחיים באפלצ'ים, במזרח קנטאקי, אחד המקומות העניים והנבערים בארה"ב, לאורך שנות התבגרותם. אביו של קודי הרג את אימו החורגת, חשפנית במקצועה, ואחר כך ירה לעצמו כדור בבית החזה, ועתה כריס גר אצל סבתו החורגת, שתכלית חייה היא ככל הנראה לרדת לחייו של כריס בצורה משפילה ומבזה. אביו של כריס, לעומת זאת, הוא אותו אלכוהוליסט חסר שיניים שהוזכר בפסקה הראשונה, ואמו של כריס, אם טובה ודואגת, טרחה להסביר לכריס ולאחותו הקטנה שלאבא יש שחמת כבד והוא כנראה ימות בקרוב, אז כדאי לא להיקשר אליו יותר מדי.

אם הפסקאות האחרונות היו משועשעות, זה רק בגלל המבוכה והצער. האמת היא שהסדרה הזו היא עצובה עד דמעות. לנערים האלו באמת אין הרבה סיכוי, עם מטען גנטי ותרבותי כשלהם, וקשה לומר שהסביבה החינוכית שלהם תורמת הרבה למצבם. כשקודי, שמתקשה לזכור באיזו כיתה הוא בדיוק, שואל את המורה למדעים על טכניקות חדשות שקרא עליהן באמצעותן ניתן להכניס גברים להריון, מידע שכנראה שאב מהסרט "ג'וניור" בכיכובו של נציג הווייט-טראש האוסטרי שוורצנגר, במקום להעמידו על טעותו אומרת המורה ש"לדעתה אסור להתערב במעשה הבריאה האלוהי". משפט הקופים מעולם לא נראה מוחשי כל כך. בית הספר שהשניים לומדים בו יזכיר לרבים מאיתנו את הכיתה הטיפולית הזכורה לרע, כולל המורים, אבל אין מדובר ביוצאי דופן: מרבית שכניהם של כריס וקודי הם אנשים שנראים על סף המוגבלות. ביוויס ובאטהד קמו לתחייה, והם חיים בקנטאקי.

כבר בפרק הראשון אפשר לראות בבירור את המצוקה של השניים והרצון להימלט מגורלם: קודי חולם על זוגיות עם חברתו, שמתארת את קודי כ"נס שישו נתן לה", וכריס מחפש נואשות משמעות לחייו דרך עריכת עיתון בית הספר. אבל המציאות שבה וטופחת על פניהם: קודי קורא כתבות ישנות על הרצח שאביו ביצע ומגלה לחרדתו תיאור קצת שונה של דמות האב ממה שזכר, דבר שמטלטל ומאמלל אותו לחלוטין, ואילו כריס מתקשה לקרוא ולכתוב, ומשימת העריכה, אותה משמעות גדולה של חייו, נראית כמו עוד כישלון שיגיע וינפץ את שארית ההערכה העצמית של הנער. הרקע של השניים והסביבה שבה הם נלחמים נראים כמו כוח שפשוט אי אפשר לשבור אותו.

גדולתה של הסדרה היא לא רק בהצלחה לייצר דמות נוגעת ללב ממה שהפך להיות מושא ללעג ולקלס, אלא ליצור מתח של ממש בנוגע לעתידם של השניים: למרות האיטיות המייאשת שבה מתקדמים הפרקים, ולמרות העליבות המקוממת וחסרת האנושיות של החיים בטריילר פארק, מצליחים יוצרי התוכנית ליצור הילה של תקווה סביב מעשי השניים, וזה מה שמעורר את הרצון להמשיך ולצפות. בסדרה נקייה משיפוט וביקורת, בסופו של דבר הצופה יחזיק לשניים אצבעות.