מי אמר מיאנמר ולא קיבל?

בחודש שעבר יצא "The Obliterati" אלבום אולפן שלישי באורך מלא להרכב Mission of Burma. לכאורה, פרט טריוויאלי למדי, אולם למעשה מדובר בהישג לא קטן. מדובר בלהקה שקמה בתחילת שנות השמונים, הוציאה אלבום אחד והתפרקה, חיכתה כמעט עשרים שנה וחזרה להופיע ולהוציא אלבומים כאילו כלום לא קרה.

לאחר שנולד בניו יורק ב-75, פרץ לעולם בלונדון ב-77, מיצה את עצמו ב-78 ומת ממנת יתר ב-79, הפ?אנק מכה שנית בארה"ב בתחילת שנות השמונים. בעוד שבחוף המערבי נוצרות אגדות כגון ה-Dead Kennedys ו- Black Flag, ובצד השני של האומה התחיל גל של להקות הארד-קור שהתוו את הכיוון של הפאנק האמריקאי בשנים הקרובות כמו Minor Threat, קמה לה בבוסטון Mission of Burma, רביעייה ששילבה את החספוס והתעוזה של ההארד-קור ביחד עם המלודיות של החוף המערבי.

M.o.B השתייכו לז'אנר שכיום כל להקה\תקליטן\מועדון\ אינסטלאטור מוסיף להגדרתו העצמית והוא הפוסט-פ?אנק הנודע לשמצה. אז מה בעצם הכוונה מאחורי המושג השגור לעייפה? מדובר בלהקות שבעיקר נוצרו בגל השני של הפ?אנק ושאימצו מאפיינים מסוימים ממנו, כמו אידיאולוגיית ה-D.I.Y (עשה זאת בעצמך), בכל הנוגע לאופן פעילותם בלייבלים קטנים ועצמאיים, אך לקחו את המוזיקה שלהם לכיוונים יותר הרפתקניים וניסיוניים.

לא במקרה לא מעט מהלהקות האלו נולדו בבתי ספר לאומנות. מה ששייך את M.o.B לקטגוריה הנ"ל היה המבנה הייחודי שלה, שכלל בנוסף לשלישיית הבאס-גיטרה-תופים גם בן אדם נוסף שתפקידו היה להוסיף קטעי אודיו ולופים לסאונד של הלהקה, והגדרתו הרשמית הייתה Tape Manipulator.

בהופעותיהם, Burma היו ידועים בווליום העצום שבו ניגנו, ובכמות האנרגיה המרוכזת שפרצה על הבמה. חווית הסאונד הטוטאלית נוצרה בעזרת ההרמוניות בין שני הסולנים, הווליום החזק והלופים שנוספו על ידי המניפולטור. אנשים שחזו בהופעותיהם הופתעו מהסאונד המאסיבי שבקע מהרמקולים ולא מעט שאלו את עצמם איך שלושה אנשים (המניפולטור היה מאחורי הקלעים, או ליד עמדת הסאונדמן) יכולים לייצר כל כך הרבה רעש ואפקטים.

M.o.B הוציאו בתקופת פעילותם הראשונה E.P. אחד בשם "Signals, Calls and Marches" ואלבום מלא אחד בשם "Vs.". ב-1983 הם החליטו לקפל את הבאסטה, בעיקר בגלל בעיות השמיעה הרציניות שפיתח הגיטריסט רוג'ר מילר, כתוצאה מאותו סאונד מאסיבי, שהיה סימן ההיכר של הלהקה. הלהקה אמנם לא זכתה להצלחה מרובה בזמן אמת אך השאירה את חותמה על סצינת האינדי האמריקאית לכל אורך שנות השמונים והתשעים.

בין מעריציהם ניתן למצוא את R.E.M, שנהגו לעשות גרסאת כיסוי ל-“Academy Fight Song” בהופעותיהם המוקדמות, ,Husker Du Big black, ה-Pixies וכמובן Sonic youth. השיר הכי מוכר של Burma היה “That’s When I Reach For My Revolver”, שזכה גם הוא ללא מעט גרסאות כיסוי שהמוכרות ביניהם היו של גראהם קוקסון מלהקת Blur והיצור הנאלח עם תסביך האישיות המגלומני הידוע יותר כ-Moby.

חלק מחברי הלהקה ניסו את מזלם עם הרכבים מוזיקליים אחרים; חלקם פנו לכיוונים חדשים, אך בינתיים המיתוס של Burma הלך והתעצם שכעוד ועוד הרכבים מזכירים אותם כגורם משפיע ביצירתם. עם תחילת שנות האלפיים וחזרתו לאופנה של הפוסט-פאנק עם להקות כגון Interpol, Liars, Franz Ferdinand, Bloc Party וכו', החלו לצוץ גם שמות מהעבר כמו Gang of Four, Wire ואפילו ה- Dead Kennedys, שחזרו לסיבובי קאמבק. גם M.o.B החלה להופיע עם אותו הרכב מוקורי למעט בוב ווסטון, איש להקת Shellac (של סטיב אלביני), שהחליף את מרטין סוופ? על עמדת הסאונדמן\ אמן טייפים.

בניגוד לרוב המוחלט של הרכבי עבר, אשר חוזרים להופעות מתוך כוונה ברורה להשלמת הכנסה או לקידום אוסף חדש של קטעים ישנים מחוממים במיקרוגל, ולא חסרות דוגמאות כאלו גם בארץ, M.o.B. החלו לכתוב גם חומר חדש. ב-2004 יצא "Onoffon", אלבום האולפן השני של Burma, בלייבל האינדי האמריקאי הכי חשוב בעשרים השנים האחרונות Matador.

"Onoffon" לא הראה שום סימני חולשה או הזדקנות בסאונד של בורמה, כאילו לא עברו עשרים שנים מאז הפעם האחרונה שהם ניגנו יחד. עוצמת הגיטרה של מילר נשארה חסרת רחמים ובניגוד לגיטרת הפאנק האופיינית של ריפים חדים ורזים, הגיטרות של בורמה תמיד עוטפות אותך מכמה כיוונים במקביל עם צליל מגוון ועמוק. נראה שהשילוב עם ווסטון עשה לחבורה הוותיקה רק טוב וכעת הם מצליחים למצות את הצליל שלהם בצורה אופטימלית עם הניסיון שווסטון צבר באולפניו של אלביני.

על האלבום החדש החלה הלהקה לעבוד חודשים ספורים לאחר יציאתו של "Onoffon", מה שמעיד יותר מכל על כך שהחזרה לפעילות לא נבעה משיקולים נוסטלגיים או מסחריים אלא שללהקה היה עוד הרבה מה לומר.

על פי חברי הלהקה, "The Obliterati" טוב יותר מקודמו. כשלהקה אומרת דבר כזה היא בדרך כלל מונעת משיקולים יחצ"ניים. באופן מפתיע חברי בורמה צודקים. אם באלבום הקודם הם היו יותר כועסים ופרקו אנרגיות, שהצטברו במשך הרבה (מאד) זמן, באלבום החדש הלהקה מורידה את הרגל מהגז, אבל לא כדי להאט, אלא כדי לקחת פנייה לדרכים צדדיות ומעניינות יותר. קטעים כמו "Is This Where" ו- "13" מראים צדדים חדשים ויותר מורכבים של M.o.B., אך גם יש כאלו ששומרים על הגחלת ההרסנית והמדויקת כמו הסינגל “2wice” ו-“Spiders Web”.

“Donna Sumeria”, הרצועה הבולטת באלבום, מביאה טוויסט חדש לבורמה שבו הם מפתחים מקצב מתגלגל ומתגבר שהוא למעשה בחלקו מחווה ללהיט הדיסקו “I Feel Love” של דונה סאמר. לא מדובר בשינוי כיוון מוזיקלי, אלא רק בהתפתחות ועליית מדרגה במורכבות הסאונד של M.o.B.

האלבום החדש נשמע יותר מפוקס, יותר חד ויותר משכנע. הלהקה הזאת עם הניסיון העשיר שלה וראייתה הצינית משהו על עולם המוזיקה, ראויה ליותר תשומת לב וכבוד מאשר שלל להקות הפוסט-פאנק דמיקולו שצצות מדי שני וחמישי וזוכות להייפ מופרז כאילו היו תחת חסותם של הצמד אדלר-ארד.

האלבום החדש לא משאיר מקום לספק כי בורמה הם כבר לא הבטחה לא ממומשת כמו שחשבו לאחר הפירוק ב-83 וגם לא ציניקנים שרוכבים על גלי אהדה ותהילת עבר. הם רלוונטיים ויש להם עוד מה לומר. לנו נותר רק לקוות שאף אחד מהם לא יתחרש שוב בזמן הקרוב.