צ'ה לי מהווריד

המחלוקת לגבי דמותו של ארנסטו צ'ה גווארה,ניטשת בדרך כלל בין אלו שמעלים את המהפכן יפה התואר לדרגה של קדושה ומעריצים אותו, גם ממרחק השנים והצלקות, כישו מודרני שגאל את קובה, לבין אלו שהתאכזבו משיכרון הכוח של המנהיג שבו תלו כה הרבה תקוות. בספרה של אנה מננדס, "לאהוב את צ'ה", העיסוק בדמותו הוא מסלול לעיסוק בהיסטוריה, וההיסטוריה בספר מוגשמת דרך סיפורי האהבה והאכזבה של בני אדם בודדים, ולא דרך סיפורן של אומות ומנהיגים. את מננדס צ'ה מעניין דווקא כמאהב, ולא מן החזקים שבהם, כסמל לדבר שונה בתכלית מהמהפכה עצמה.

גיבורת הספר ברחה מקובה יחד עם סבה בילדותה, והותירה מאחוריה את הוריה. את קובה היא למדה להכיר דרך זיכרונותיהם של הגולים בקהילה הקובנית במיאמי, המתרפקים על עבר פנטסטי, וחיים את חייהם ב"הילוך אחורי". ההשתוקקות של הגולים אל העבר, אף שהוא כלל את הגנרל בטיסטה מכאן ואת קסטרו משם, נראית בעיניה כשיגעון, שמנתק את האנשים מ"דופק החיים" והופך אותם לרוחות רפאים בהווה מעוקר ואנמי.

למרות זאת, גם גיבורת הספר נשבית בקסמו של העבר, וכשסבה, על ערש מותו, מספר לה לראשונה חצאי פרטים על אמה המסתורית היא חוזרת לקובה על מנת למצוא אותה. בשלב הראשוני היא מעלה חרס בידה, אך זמן קצר אחרי שהיא חוזרת, היא מקבלת חבילה מאמה, הכוללת מכתבים בהם מספרת לה האם על עצמה, על אביה ועל סיפור אהבה שהיה לה עם צ'ה.

המהפכה בקובה והשלכותיה תופסים מעט מאד מקום במכתביה של האם, כיוון שהאם מגדירה את עצמה כיצור שאינו פוליטי. עבורה, צ'ה היה מאהב ותו לא; לא רוצח או מושיע אלא "אהבה חייתית פרי יצירתי". כשהאם כותבת כי "נשיקותיך חיות בלבי כדגלים אדומים", היא אומרת כי הקומוניזם של צ'ה בטל עבורה בשישים: הנשיקות שנשק לה הן הסמל שהשאיר עבורה, כפי שעבור האחרים, חסרי המזל, שנידונו לבחון את המציאות בעין היסטורית ופוליטית, הדגלים האדומים הם הסמל.

המהפכה הגדולה מצומצמת לכדי רומן, שמעמיד את צ'ה באור שונה לחלוטין מכפי שהכרנו אותו עד כה: במערכת זוגית אינטימית, נחשפות החולשות הגדולות ביותר של אדם, וצ'ה הגדול מהחיים עצמם מתואר פתאום כ"ציפור קטנה ומובסת".

הגילויים החדשים האלו על אמה מעודדים את הגיבורה לחקור לעומק את המכתבים שכתבה לה האם, ולצערה היא מגלה כי ייתכן שסיפור אהבתה של האם עם צ'ה הוא פרי מוחה הקודח, ולא יותר מכך. "בהעדר עבר, אנו מתפתים להמציא היסטוריה", אומרת לה חוקרת אליה פנתה לבדיקת אמיתות המכתבים. האמירה הקטנה הזו היא תמצית הספר, אמת מוחלטת לגבי הקובנים הגולים, הקובנים שנותרו בקובה המושחתת והחולה של הקומוניזם, והאם כאדם פרטי שנטש את ילדיו ולא הצליח לסלוח לעצמו על כך.

הגולים הקובנים המציאו לעצמם קובה שלא קיימת במציאות, כיוון שטראומת הפרידה מהמולדת היא שמלווה אותם בכל צעד בארצם החדשה, שלעולם לא תוכל לשמש כבית. באותה מידה, הקהילה שנשארה בקובה עושה "מאמץ קולקטיבי להתרחק מן העבר", ומתנהלת בנמנום ובאדישות שמזכירים את התנהלותו של ילד מוכה.

סיפורם ההיסטורי והרחב של שתי קבוצות אלו מגולם גם בדבריה של האם, אינדיבידואל, שהפריד את עצמו מן הכלל, לילדתה, שאומרת כי "הגעגועים אל העבר הם דרך החיים האמיתית והיחידה", אך באותה נשימה ממציאה לעצמה ולילדתה את העבר שאליו הן אמורות להתגעגע.

למרבה הצער הרעיונות האלו, של שבריריות המיתוס והמצאת ההיסטוריה, פרטית או קולקטיבית, גדולים על המבנה הסיפורי הדל. החלק החזק בספר הוא חמשת עמודיו הראשונים, שהם אגרוף רגיש ישר לבטן, קטן ומיואש כשל ילד זועם, אך שני החלקים שבאים אחריו, זה המכיל את מכתבי האם וזה המכיל את מסעותיה המאוחרים של הבת לקובה להמשך החקירה, הם פשטניים וסתמיים.

סיפור האהבה בין צ'ה לבין אשה נשואה המוותרת על חייה לטובתו היה יכול להיות רקע לרומן היסטורי מסחרר, אך הריגוש הפוטנציאלי נמוג בשל ההיצמדות המוחלטת לצ'ה כמאהב וכאדם, עד כדי סירוס מוחלט של האלמנטים הגרנדיוזיים של דמותו, בין אם כמושיע ובין אם כרוצח. מננדס ככל הנראה חשה בזאת ועל כן פנתה לתבל את הסיפור בתיאורים מיניים, שאף שהם קצרים ונדירים הם מותירים תחושה עזה של אכזבה. גם סופו של הספר הוא משוכתב מדי ומעושה מדי וחוסר יכולתו לעורר רגש מתמיה במיוחד לנוכח אותם עמודים דרמטיים מתחילת הספר, שהוכיחו שיש למננדס כישרון ויכולת. חבל שמהר מאד במהלך הספר הקצר הזה נותרים בו רק הרעיונות, והכישרון הולך עד מהרה לאיבוד.

"לאהוב את צ'ה", אנה מננדס. מאנגלית: רחל אהרוני (ספרית פועלים)