על פניו, המחאה וחרם הצרכנים נגד חבילות השידורים המופקעות של משחקי גביע העולם, שהחלו ביום שישי האחרון, וכנגד הזכיינית שלהן, צ'רלטון, נכשלו.
נכון, המחיר ההתחלתי ירד מ-492 ל-309 ש"ח, ושלל חבילות חדשות ואטרקטיביות יותר הוצעו לשוק, אולם מדובר בניצחון פירוס קלאסי, שכן עושה רושם שלכולם יצא האוויר מהמפרשים, כשפיני זהבי ושות' סופרים את המזומנים עם חיוך מדושן מעונג על התחברותם של כ-200 אלף מנויים - מציאות ורודה בהרבה מההערכות הראשוניות שלהם (לכשעצמו צעד שבכוונת תחילה מבקש להפקיע את הכדורגל מעממיותו לבעלי היכולת בלבד). אפילו הזעם בטוקבקים נעלם כלא היה. ואם בטובקיסטים נפלה שלהבת, מה יגידו שפויי הקיר?
אבל מי שצריכים לדקלם לעצמם את הפתגם "עוד ניצחון כזה, ואבדנו" הם דווקא ראשי צ'רלטון, תומכיהם ודומיהם, שדוגלים בכלכלת הפרטות אולטרא-קפיטליסטית, על מזבח השוק החופשי. הכעס והמרמור על השיטות, שאימצה צ'רלטון על מנת לשבור את ציבור המתנגדים, חורגים ממה שאנו רגילים לראות בחדשות הערב, בפינות של נתן זהבי ובהפגנות מול משרדי הממשלה לגבי נושאים ראויים יותר מגביע העולם.
קשה להשוות בין העוול שנעשה למי שלא קיבל תרופות להצלת חייו, לבין מי שנאלץ לוותר על משחקי כדורגל, אבל המציאות היא שההשפעה של המונדיאל גדולה פי כמה מכל עוולה חברתית קיימת. לצד ההרגל המגונה בו התרגלנו לראות אנשים מתרעמים נגד האטימות השלטונית מהסיבות הטובות והמוצדקות ביותר, תמיד יכולנו להעביר ערוץ ולשכוח מיד מהטרוניות. אלא שעכשיו העוולות, קטנוניות ככל שיהיו, הגיעו אלינו לסלון. לסלון של כולנו, תרתי משמע.
התופעה, שבה המגזרים שהכי נדפקים מכלכלה ימנית ממשיכים להיות ציבור המצביעים הנאמן ביותר דווקא של מי שדפקו אותם בעבר וידפקו אותם בעתיד, כבר תועדה בהרחבה. אז השאלה היא מה נשתנה הלילה הזה? ולמה בגלל כדורגל?
ראשית, מי שמזלזל בהשפעה שיש לשעשועים על ההמון, כנראה נמנם בכמה שיעורי היסטוריה חשובים, ולבטח הופתע מעוצמת האמוציות שהתעוררה בציבור בעקבות עניין פעוט, לכאורה, כמו 22 דבילים שרצים אחרי כדור. שנית, נזכיר את האקסיומה הכלכלית, שגורסת כי דבר מה, הנלקח מאתנו, שווה יותר עבורנו מדבר מה שמעולם לא היה לנו.
הרעיון הכללי הוא, שכוס קפה שיושבת לי על השולחן ומאיימת להילקח תעלה יותר מכוס שטרם קיבלתי. קשה לנו להיפרד ממה שכבר שלנו, והמשווקים למיניהם משתמשים בידע הזה בכל הזדמנות.
כעת, הגיעה השיטה הקפיטליסטית לשיאים מקומיים גם בכל הנוגע לשידורי הכדורגל, ולקחה למיליונים ברחבי הארץ שירות, שהם התרגלו שהמדינה מספקת להם. ומבחינתם מדובר בשירות חיוני. הם מרגישים נבגדים, מרומים, ומשתמשים בטיעונים סוציאליסטים כדי לתאר את העוול הגדול ואת המחויבות שהמדינה, לדעתם, צריכה לגלות כלפיהם. והכל בגלל כדורגל.
הם משלמים מיסים, עושים מילואים, נעשקים על ידי הכבלים והלווין, והמדינה עומדת מן הצד וצופה בחברה פרטית שותה להם את הדם בקשית. עמיר פרץ לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר.
הציניקנים יגידו שכולם פשוט רוכבים על הגל הנכון מטעמי נוחות בלבד, וששום דבר לא באמת ישתנה. הרי, כאמור, 200 אלף איש כבר קנו את החבילה, אחרי שרבים חשו שבסוף אנחנו נהיה אלו שנשבור את צ'רלטון, ולא להיפך. והנה, הרעים הם אלו שניצחו.
קראו לי תמים, אבל בעייני מדובר במשהו גדול יותר, כי אלו לא היו טיעונים לוגיים בלבד, שנועדו לשכנע את המשוכנעים. נראה שהאידיאולוגיה והאמונות של השמאל (הכלכלי, לא המדיני) חלחלו פנימה אל התודעה הכללית, ושמאות אלפים הבינו סוף סוף, שלקפיטליזם יש מחיר. את זה אף אחד לא טרח לספר להם קודם.
הלך הבית, הגיע מרקס
להבדיל מיליוני הבדלות, גם בניו אורלינס מתחילים לשמוע, מאז אסון קתרינה, אנשים פשוטים מדקלמים נאומים שקארל מרקס היה מתגאה בהם. עד לפני שנה, אם מישהו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות היה מעז לפקפק ביעילות השיטה, הוא היה נחשב לקומוניסט (הגרסא האמריקאית של "אוהב ערבים"), אלא שאז הגיע ההוריקן, ולקח את בתיהם של מיליונים.
כיום מי שדואג לנפגעים הם בעיקר עמותות לא ממשלתיות ויוזמות של אנשים טובי לב וממון, כיאה לחברה ששמה את זכויות הפרט לפני זכויות הכלל. עד שהסופה לקחה להם את העיר, אף אחד בניו אורלינס לא חשב שיש משהו דפוק בשיטה. נכון, בעיר היו מיליוני עניים, אבל הם נולדו עניים ולא הכירו מציאות אחרת.
בעבר ההתעלמות של הממשל האמריקאי מהאזרחים הייתה עוברת בשקט, אבל לא עוד. גם התקשורת האמריקאית, למרות הזהות הלכאורה שמאלנית שלה, תמיד דקלמה את עשרת הדיברות של הימין הכלכלי, לא יכולה שלא לתהות מדוע הממשל הפדרלי מתנהג בכזו אטימות בלתי מובנת. אבל המציאות מראה, שלבעל ההון אין שום מחויבות ולאף אחד לא איכפת. אם האזרחים לא ידאגו ויעזרו איש לרעהו, אף אחד לא יעזור להם. הם לבד במערכה. ההלם הגדול גרם להם לחשוב שאולי ישנה שיטה (קצת) שונה שיכולה להיות נכונה ואנושית יותר. ואם היא נכונה באספקט אחד, מדוע לא להשתמש בה גם באספקטים אחרים?
בארה"ב אין בכלל ספק שהצלקת שהותירה קתרינה תשפיע עוד שנים רבות, בעוד שאנשים שנותרו ללא שידורי כדורגל מסוגלים להמשיך לחיות (אולי זה נשמע קשה ובלתי אנושי, אבל מניסיון זה אפשרי).
יהיו מי שיגידו שמדובר בסך הכל בטרמפ זמני של חבר'ה שהיו ניאו ליברלים אתמול ויהיו ניאו ליברלים גם מחר, וכל מה שמעניין אותם הוא פיסת האלוהים הקטנה שלהם. אבל התסכול נשמע אותנטי, גם אצל מי שבסופו של דבר נכנע ושילם. מדובר בהלך רוח, תחושה והבנה שקשה למחוק, להדחיק, להחזיר לקופסה ולהתעלם כאילו לא היו. הרי ספורט הוא לעולם לא באמת רק ספורט, אלא ראי של הנעשה בחברה. השורה התחתונה היא, שרוב העם מרגיש שהמדינה התכחשה לצרכים שלו, הפקירה אותו למערכה לבדו, ואף זילזלה בסבלו. זה עניין שלא קל לשכוח. לא בענייני הוריקנים ולא בענייני ספורט.
ואחרי שחצו את הרוביקון, חוו את האכזבה על בשרם, הרגישו את האובדן עד כמה שייראה מגוחך לאלו שאינם מתעניינים בכדורגל, או לא מבינים מה הסיפור הגדול בלשלם כסף לגוף שקנה את זכויות השידור כחוק כל אותם ממורמרים יזכרו זאת, בפעם הבאה שהמדינה תתנער מאחריותה כלפי מובטלים ואמהות חד הוריות, או תדון בהפרטה של שירות חיוני כמו בתי הספר, בתי הסוהר או שירות התעסוקה.
אולי בחירות 2006 מסמנות שינוי כיוון, אולם בשנים האחרונות נראה היה שכולם בטוחים שהפרטה פירושה אך ורק קידמה, שירות משופר ואזרחים מרוצים. זה גם מה שחשבו בניו אורלינס. אז נכון, בצד אחד של הסקאלה האידיאולוגית יושב ועד העובדים הכוחני של חברת החשמל, והוא אכן מרתיע, אבל לפני שאנחנו רצים באמוק לצד השני, כדאי לזכור ששם מחכה לנו צ'לרטון. ובפעם הבאה היא לא תתעסק רק בכדורגל.