לשם, מה?

תככים אפלים, קונספירציות במחשכים והרבה מאד כסף – אפשר היה לחשוב שמדובר ברומן של רם אורן, אבל למעשה מדובר בבאזז מסביב לפרס ספיר, שהתנהלותו, כמדי שנה, גורמת להרמות גבה כה אינטנסיביות עד שגם בן-גוריון, לו היה איתנו, היה מייחל לעוד קצת שטח מצח.

לפני שנתיים הצהיר מנחם פרי מ"הספרייה החדשה" של הקיבוץ המאוחד, שלאור הדרת סופרי הוצאתו מרשימת המועמדים, הוא יימנע מלשלוח להבא ספרים של ההוצאה לתחרות. השנה הצליחו הטרוניות להתעלות אפילו על אלו יחד עם הטענות הכלליות נגד המנאז' א-טרואה של רון לשם-יצחק לבני-קשת, כאשר רם אורן, שספרי הוצאתו "קשת" לא הגיעו למקצה הגמר השנה, דרש כי חלוקת הפרס תוקפא וכי הנהלת קרן ספיר תקים ועדת חקירה לבדיקת תקינות הסדרים של הנוגעים בדבר, לאחר שלטענתו ספרה של צרויה שלו, "תרה", שנשלח על ידו לתחרות, לא נרשם כמועמד במשרדי מפעל הפיס.

השנה מאמצי המו"לים והסופרים להכניס לעסק דרמה בכוח קיבלו סיוע מפתיע מהתקשורת, שלא אהבה את העובדה, שאיש צעיר וחזק כלשם מעז להכניס את עצמו לתחרות, שמפאת כוחו תוצאותיה הופכות כביכול ידועות מראש, ולא, חלילה, בשל יכולתו המקצועית.

נדמה שחציית הקווים הזו נתפסת בברנז'ה כאיום על כל אלה שעיסוקיהם נשארים בגבולות המוכרים והאיכותיים פחות, לכאורה, של המדיה. בלב המרקחת הרותחת של שתי ביצות הברנז'ה חוטף לשם מכל הכיוונים, כאיש תקשורת בין הסופרים וכסופר בין אנשי התקשורת.

גורמים במפעל הפיס הביעו היום תמיהה על שלל הנאצות והחבטות שהם סופגים בשל מה שהם מכנים מפעל של רצון טוב. הפרס, לדבריהם, מגונה ומקולל מדי שנה, ובמפעל הפיס מתחילים לתהות, כך נראה, על המשך חלוקת הפרס להבא, לאור ההמולה השנתית: "זה לא איום, אך מי שייצא ניזוק מההתרחשויות האלו הם הסופרים עצמם".

ההוצאות לאור ומספר סופרים בכירים בישראל טוענים שבחרם על הפרס הם מבקשים למנוע מעצמם השתתפות ב"קרקס תקשורתי", ולהשיב את הספרים לסופרים. כביכול, לעולם הספרות יש אינטרס להשאיר את הספרים על במה איכותית, מנותקת מהבלי העולם הזה של קשרים ושל כסף, ועל כך יוצא קצפם, אבל ההתנהלות שלהם מנוגדת לחלוטין לשאיפה הזו.

מי שיתאמץ ימצא מראית עין של אי תקינות בכל פרס ספרותי, כיוון שישראל היא מדינה בגודל בוטן, ואף שהתעשייה מנסה לשדר לוק של שטיח אדום, כולם יודעים שגם השופטים וגם הסופרים מתופפים עם סנדלי השורש שלהם על רצפת אותו בית קפה.

חוסר הספורטיביות החוזר ונשנה של הסופרים, ההוצאות והתקשורת, המתעכבים על טענות שיחלפו, כמו כל סערה בכוס תה, תוך זמן קצר, הופך את הדיון על הפרס לדיון ברנז'אי במקום להיות דיון על ספרים. אם רצונם של אנשי הספרות להשיב את הספרים לאור הזרקורים, מן הראוי שהם יתייחסו לספרים המתחרים עצמם. ברשותכם, בואו נחזיר את הדיון לפסים הנכונים.

ספרו של לשם היה ראוי מבין חמשת הפיינליסטים: בעוד ארבעת מתחריו שבו לעסוק בישראליות הקטנטנה, שבה הכוכב הוא "אני, אנוכי ועצמי", לשם בחר לעסוק בסוגיה שכמו נשכחה בתרבות הישראלית. מהעיסוק של לשם בזיכרון הפרטי של חבורת חיילים בבופור, התפתח ממואר מרשים לקריאה, אף שהוא כתוב ב"צה"לית", שטומן בחובו אמת אוניברסלית על גבריות וצבא, ועל האלמנטים האלה בחברה הישראלית של שנות האלפיים.

נכון שגם "ספינת הבנות" של מיכל זמיר עסק בצה"ל, אבל מהעיסוק של זמיר, הדיה ואלמוג במושג ה"ישראליות", צמחו ספרים בינוניים שעוסקים באינדיבידואליזם שמנותק מכל אמירה אמיתית על ישראל.

מלבד ספרו של לשם, השימוש בספרות כדי להביע ביקורת ממשית על החברה בה היא נכתבת לא קיבל ייצוג אמיתי בחמשת הספרים שהגיעו לגמר הפרס השנה. השאיפה לכתוב יצירה שמצליחה להיות גדולה מהחיים שמחוץ לה, ולו במעט, הפכה לגנאי בישראל של היום, שעדיין לא הצליחה להשתחרר מהרצון להסתפק בספרות פסיכולוגית מינורית, שעוסקת אך ורק בנפשו של האדם ברחוב. לשם עשה יותר מזה, ועל כך הוא ראוי לפרס - שוב, מבין חמשת המתחרים בגמר.

שבעה נפשנו מחיטוט בנאלי בידוע זה מכבר, אנחנו רוצים עימותים אמיתיים עם מי שאנחנו. זו, אגב, גם הסיבה להצלחה של "מחזיר החלומות" של ניר ברעם, ספר שונה מאד מזה לשם, וטוב ממנו, שסבל אף הוא מביקורת לא עניינית על דמותו של ברעם וקשריו בתעשייה. בדומה ללשם ובניגוד ליותר מדי ספרים אצלנו, החיים הפרטיים המתוארים בספרו של ברעם שימשו כבסיס לבניין גבוה וחודר שמיים של עיון בנושאים גלובליים. הספרים האחרים ברשימה עשו בדיוק את ההיפך.

ההשוואה בין ספרו של לשם לספרי צבא מיתולוגיים אחרים, ואפשר להישאר בגבולות הספרות העברית בעניין זה ולא לפנות לענקי קלאסיקה כמו "במערב אין כל חדש" או "ג'וני שב משדה הקרב", תעמיד את "אם יש גן עדן" בצל. למרות זאת, הרעיונות הגלומים בכתיבתו הזורמת והצעירה של לשם, שרדידותה חשופה לביקורת בצדק מסוים, מחזירים את הברק לעיניים של מי שמחכה כבר זמן רב לאומץ ספרותי.

אם יש טענה לגיטימית כלפי שופטי מפעל הפיס, הרי היא שמהצצה ברשימות הספרים שהגישו ההוצאות השונות לפרס, היו רבים שהיו מהווים תחרות קשה הרבה יותר ל"אם יש גן עדן" שכלל לא הגיעו לגמר. האכזבה מהבכיינות הילדותית של הסופרים, שמסיטה את הדיון מהמחוזות הראויים לו, ברורה. האכזבה משופטי הפרס היא בהרכבת רשימת גמר בינונית שלא הייתה מחויבת המציאות כלל.