בסיסטית מחפשת להקה: סוניק

סקס, סמים ורוקנרול מעולם לא היו חלק מהאג'נדה של סוניק יות. בתור האינטלקטואלים של הרוק, הקריירה שלהם תמיד הייתה דומה יותר לזו של אמנים, הפועלים במדיומים אחרים, אמנות פלסטית נגיד. הם תמיד הסתכלו על עולם הרוק מבחוץ, בעין ביקורתית, וגם כשהם בחרו, ב-1990, לשחק את המשחק עד הסוף, ולנטוש את מגרש האינדי לטובת חברת תקליטים גדולה, הם השקיעו מחשבה במשמעות של הצעד וניצלו את אלבום הבכורה שלהם בגפן, "Goo", כדי לומר משהו על תרבות הפופ האמריקאית, שלפתע החלו להשתכשך בה.

לאורך כל השנים הם דאגו להיות עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, בכל מה שהם עושים. במקביל לאלבומים ה"מסחריים" (להגות באינטונציה מוזרה, אפשר להוסיף חרחור גרוני בסוף) שלהם בגפן, הם הוציאו שלל פרויקטים "מאתגרים" (כנ"ל) בלייבל שלהם, SYR, ובמקביל לפעילות שלהם כלהקה, כל אחד מהחברים שיתף פעולה עם אמנים אחרים וחתום על אינספור פרויקטים צדדיים, בשלל מדיומים.

סוניק יות יודעים איך לעבוד. נראה שהם מצאו את הנוסחה המושלמת להמשיך לעניין את עצמם ואת הקהל שלהם. הם ידעו איך לייצב את עצמם במישור יצירתי פרודוקטיבי ומתמשך, איך לא להכנע לכוחות השוק ההרסניים, איך לא לתת לשתן לעלות להם לראש ובמקביל גם לעולם לא להתרסק על הפנים.

העובדה שתרסטון מור חוקר את הנושא של רעש כפרפורמנס מחוץ לקונטקסט של סוניק יות, לי רנלדו מתעמק במילה הכתובה, וכל אחד מהחברים מוצא לעצמו אינספור פרטנרים חוץ-להקתיים לעבוד איתם, מונעת מצב של סטגנציה, מזרימה אנרגיות יצירתיות חדשות ללהקה והכי חשוב - שומרת על הגבולות שלה. לפעמים זה קצת מנג'ס לשמוע על הצדדים האובר-פלצניים באישיות של חברינו הותיקים, אבל לפחות לשמוע עליהם לא אומר שחייבים לשמוע אותם. אם ההפרדה הזאת מבטיחה שהתקליט הבא של סוניק יות לא יהיה תקליט פרי-ג'אז אוונגרדי, אז אני מרוצה.

וההפרדה הזאת עובדת יופי - האנרגיות הנסיוניות של החברים מתועלות ביעילות לפרויקטים אחרים, ואילו התקליט החדש של סוניק יות,"Rather Ripped", הוא האלבום הכי פשוט ואפילו פופי שלהם מזה שנים. האלבום הוקלט יחסית מהר, כנראה בין היתר כי ג'ים או'רורק (הנודניק למחצה) הלך הביתה (בעצם הוא הלך ללמוד יפנית ולעשות סרטים).

בתור להקה שפועלת כבר רבע מאה והוציאה איזה מיליון תקליטים (אני לא יודעת לספור מעל עשר), לסוניק יות אין מה להוכיח והנינוחות הזאת ניכרת בתקליט החדש. וגם אם הוא לא מלהיב ת'תחת בשמיעה ראשונה - הוא אלבום יפה, מוצלח ולגמרי סוניק יותי. או כמו שידידי שי אמר כשהוא שמע אותו בפעם הראשונה: "מה זה, הם מסמפלים קטעים מתקליטים קודמים שלהם?"

האלבום מתחיל בסמי-להיטים "רינה", על אחת רינה, שקים גורדון שרה, ו"Incinerate" שתרסטון מור שר, כשהוא מזיז את הראש למעלה ולמטה וכל השיער עף לו על הפנים, מה שגרם לי לחשוב שאפילו יותר ממה ששמירת הגבולות של סוניק יות חשובה להמשך קיומה, הרי שהשיער של מור חשוב למטרה זו. ואפרופו להיטים, עם הפקה קצת יותר התקפית "What a Waste" - עוד אחד מהשירים שהקשישה הקולית שרה - כמעט היה יכול להכלל ב"Goo".

"עכברושים" - השיר של לי רנלדו - גם הוא מצוין, רק חבל שיש לו קול של רואה חשבון. העניינים הולכים ומעיטים לקראת סוף האלבום, וזה דווקא נחמד. עשר הדקות של "Pink Steam" (מרבית יתר השירים באלבום דווקא על הצד הקצר) שווה כל גרוש. ואם שיר הסיום העצל "Or" - בו מתלונן מור על השאלות המטומטמות שעיתונאים שואלים אותו - מרדים אתכם, תנו לעצמכם כאפה, תעבירו חזרה לשיר "Sleepin' Around", תרימו את הווליום ותתענגו על קטע הנויז המעולה באמצע. אוונגרד שמוונגרד, הכל שטויות - העיקר שתרסטון לא יקריח.

סוניק יות, "Rather Ripped" (הליקון, Geffen Records)