מריח כמו טונה

פעם קבעתי לעצמי כלל האומר כך – אם בסרט מסוים הושקעו 70-80 מיליון דולר ומעלה, שווה לראות אותו. גם אם הוא יהיה ממש גרוע, אתה תמיד תרצה לראות לאן הלך הכסף. סטים? אפקטים? משהו שם בטח שווה צפייה. יודעים מה, אולי נחסיר מהמשוואה הזו את התקופה בה מרכיב השכר של ארנולד שוורצנגר היה 30 מיליון דולר לסרט.

בשנים האחרונות, הרבה בזכות סרטים כמו "פוסידון", הכלל הזה מתחיל להתרופף. "פוסידון" - שיוצא היום בארץ - עלה 160 מיליון דולר. הוא יצא בארה"ב לפני יותר מחודש, וכעת סך ההכנסות שלו בעולם עומדות על כ-110 מיליון בלבד. למה? נחשו לבד, או שתמשיכו לקרוא. אגב, כמה ספוילרים מחכים לכם בהמשך. אבל בסרט שהוא ספוילר בפני עצמו, אין לי נקיפות מצפון.

"פוסידון" הוא חידוש (בערך) ל"הרפתקאה בפוסידון", מהגרועים בז'אנר סרטי האסונות שטינף את המסכים בשנות השבעים ("המגדל הלוהט", "נמל תעופה"). העלילה, בגדול – קבוצת נוסעים על אוניית פאר חוגגת את ראש השנה האזרחי. בחצות מגיע גל גדול, הופך אותם וזה הכל. כמעט.

בעוד אלפי הנוסעים מחכים בדממה למותם על תקרת אולם הנשפים שבספינה ההפוכה, יוצאת קבוצה קטנה בראשות קורט ראסל, ג'וש לוקאס וריצ'רד דרייפוס למסע במעלה האונייה, כדי לחפש את הפרופלורים מהם יוכלו לברוח להפי אנד. האלפים מתים, המים עולים, כמה בקבוצה הקטנה טובעים, נמחצים ונשרפים. Fin. אפשר להגיד שזה "טיטאניק" בהפוך. עכשיו רק תיזכרו כמה "טיטאניק" היה סרט מחורבן.

בואו נניח לרגע שבמאי אחר היה עושה את "פוסידון". האם יש בכלל מקום לסרטים שמחזירים לחיים את ז'אנר האסונות, בעולם שלמד להכיר כל אסון – מעשה ידי אדם או טבע, כה מקרוב? לגמרי לא בטוח. מבחינה קולנועית, "פוסידון" הוא יותר רימייק ל"עולם המים", עוד סרט רטוב שעלה סכום כמעט-דמיוני והפך לפלופ שהתרסק בקופות. האשם הגדול הוא הבמאי וולפגנג פיטרסן, כנראה הטכנוקרט הכי גדול שפועל היום בשירותם האפל של האולפנים.

קשה להאמין, שדווקא הגרמני הזה אחראי לאחד מהסרטים שהטביעו חותם רגשי על ילדי האייטיז, "הסיפור שאינו נגמר". פיטרסן, שלא מסוגל כנראה לעשות סרט בפחות מכחצי מיליארד דולר, הוא חובב של קאסטים רחבים, מחליף תמיד את השחקנים המובילים שלו (אין כמעט אחד, שהמשיך איתו לעוד סרט בבימויו) וממש כמו ג'ורג' לוקאס, מתייחס אל שחקניו כאל חלק ממחלקת הפרופס – כלומר, הדמויות בעיניו חשובות באותה מידה כמו עיצוב התלבושות הסט והאפקטים.

כך למשל היחס לכאב האנושי והמוות ב"פוסידון", שנראה נלעג כמעט. הסצינה בה יושבי הספינה מתים כולם בבת-אחת ונראים כאיוושה על גבי הגרין-סקרין, נדמית כסימון חסר-לב במחלקת האפקטים. זאת, לצד דילול הדמויות, שעושה את המסע למעלה קר לא-פחות, משהו בסגנון: הלטיני מת, לא צריכים אותו. נשמור את ההומו (בינתיים). כך, טלאים-טלאים, תופר פיטרסן את הסיטואציות הכמעט-מגוחכות מבחינת חוסר הנשמה שבהן.

אבל מלבד כל אלה, "פוסידון" הוא פשוט רע, שמדגיש את הידרדרותו של פיטרסן. "טרויה" למשל, האפוס האחרון שלו, היה סרט מעוקר. עקב האכילס שם היה באותה טכנוקרטיה, שגרמה לו להראות כהפקה של הולמרק אשר לפתע נחתו עליה 175 מיליון דולר ומיטב אנשי המקצוע. אבל שם לפחות היה סיפור, שקשה ליפול איתו, וקאסט סביר, שבמאי השחקנים הנוראי הזה לא פוגע באיכותו יותר מדי. כאן גם את זה אין. רק סט אימתני ואפקטים מושקעים. זהו.

ג'וש לוקאס הוא קורט ראסל של עוד 20 שנה, שחקן שספק אם יש לו עתיד אמיתי; ראסל – בתפקיד האב המיואש (על ספינה, מה שמזכיר את "אבא גנוב"), הוא בבואה מייגעת וזקנה של שחקן, שכוכבו מעולם לא זרח; אמי רוסום היא קוזינה אנמית; וריצ'רד דרייפוס נראה כתרח-לעתיד, שבא משועמם לקושש ירוקים לקראת הפנסיה. כולם יחד, ומעליהם מספר הסיפור פיטרסן, יוצרים אצל הצופה כמעט אפס-ריגושים, בהימלטות הנואשת שלהם מהאבדון.

לא מעט פעמים ב"פוסידון" אתה מוצא את עצמך אומר – נו יאללה, שיטבעו. אם לחזור להקדמה, ולשאלה האם לראות סרט שהושקעו בו 160 מיליון דולר ולו רק בגלל ההשקעה – הכלל הזה עדיין תופס, אבל רק אם אתם מבלים בכל מקרה חלק ניכר מחייכם בחשכת אולמות הקולנוע. אחרת, צופו לסרט אחר.