טי.וי און דה רדיו הייתה אחת הלהקות החדשות, המעניינות בעולם, כבר מתחילת דרכה. בעולם שבו להקות "הדבר הבא" צצות ומומלכות על כל פינה ושעל, כמה נפלא להכיר אחת, שלא רק פורעת את השטר, אלא גם מתפתחת והולכת בדרכים לא צפויות.
הגרעין הקשה של טי.וי און דה רדיו מורכב מטונדה אדבימפה, אמריקאי ממוצא ניגרי, סטודנט ניו יורקי לקולנוע עם התמחות באנימציה, שעבד בין השאר כמאייר ל"סלבריטי דת' מאץ'" של אמ.טי.וי ודייויד אנדרו סיטק, מי שהיה המפיק של ה- Liars, עדיין מתפקד כמפיק הצמוד של היה יה יה'ז ועובד עם מאסיב אטאק על אלבומם הבא, מה שמסביר את הסאונד המגובש שלהם.
הצמד, שהתרחב עם הזמן לחמישייה, החל לפעול, בדומה להרכבים אותם סיטק הפיק, בוויליאמסבורג, ברוקלין (השכונה הכי נכונה למוזיקאים בעשור האחרון), שם היו מבצעים בהופעותיהם הראשונות גרסת דו-וופ ל"Maneater",להיט האייטיז של הול ואוטס (לימים הם כבר הקליטו גרסה ברוח דומה ל"מיסטר גריבס" של הפיקסיז).
אחרי אלבום אחד בהוצאה ביתית בשם "אוקיי קלקולייטור", פרפראזה על "או.קיי קומפיוטר" של רדיוהד, הם שיחררו את האי.פי "Young Liars", שלא נשמע כמו שום דבר אחר, שילב את הדו-וופ שלהם עם השפעות ברורות של פר אובו, אלקטרוניקה גרובית שחורה ונויז אייטיזי, והכיל גם המנון פופ אלטרנטיבי, סקסי ומושלם אל הנצח "Staring at the Sun".
האלבום העוקב"Desperate Youth, Bloodthirsty Babes" מ-2004, היה מעולה, אבל המשיך בדיוק מאותה נקודה של האי.פי, ורבים ראו בו אכזבה, כשלא המציא את עצמו מחדש עם סאונדים אחרים ולא צפויים.
גם כמי שלא התאכזב ממנו, או נכון יותר - אחד המעריצים שלו -אין דרך פשוטה לתאר את הלסת השמוטה שלי, בהאזנה ראשונה לשיר הפותח את אלבומם החדש,"Return to Cookie Mountain". מקצב היפ-הופ מגושם, סימפול תזמורתי קטוע , שיכל להיות גדול ומפואר אבל נקטע ברישול מכוון, טינופת פסיכדלית של גיטרות, שמטביעה את הכל, עד שמגיע הפסנתר ההזוי והקטן, שכמו יצא משיר אר'נ' בי מאמצע הסיקסטיז. אתה הולך לאיבוד בים היצירתיות הזה, ומתמקם שוב על הסירה של טי.וי כשאתה הכי לא מוכן.
"הייתי מאהב לפני המלחמה הזאת" הם שרים, והייתי מת לדעת מה הגיע כאן קודם - המילים או המנגינה, כי הטקסט הזה יושב פה בול ברמה מופרעת. במלחמה הזאת, מתברר, סם קוק והג'יזס אנד מרי צ'יין נאבקים זה לצד זה, מבולבלים מהמקום אליו הביאו אותם, אבל חדורי אמונה, כשהם לטובת אותו צד. טי.וי כבר אינה אותה חבורה סטודנטיאלית, שיושבת בסטודיו ביתי ורוקחת מטעמים.
נכון לאלבומם החדש הם שבט לוחמים. רוקדים מסביב למדורה עם תופי הקרב האכזריים של "Hours"ומתפללים בשברון לב, כשהם שרים במקהלה עם קאזו מקינו מבלונד רדהד. השיר הזה הוא סיבה להתאהב בלהקה וללכת חדורי אמונה אחריה באש ובמים, ולא רק בשל ההרגשה שהנה אנחנו חווים חדשנות בזמן אמת. לא רק בגלל הכוונה נטולת הציניות, שהם מעבירים במה שהם עושים, אלא גם מכיוון, שעם כל היומרנות וממנה לא חסר להם - טי.וי מודל 2006 לא מנסים להישמע כלהקה שוברת גבולות. הם לא מציגים את החדשנות כחלק מהאג'נדה שלהם ומצליחים להישמע צנועים בו זמנית.
גם בואי בא
דייויד בואי הפך למעריץ שלהם עוד ב-2003, אחרי שסיטק מכר לדורמן שלו ציור מעשה ידיו ודאג להעביר הקלטות של הלהקה יחד איתו. הוא יצר איתם קשר והחל לייעץ להם בעניינים שונים.
ב-"Province" היפהפה הוא שר איתם, כחלק מהמקהלה הטי.וית כשהוא עטוף בגיטרות שוגייזינג, וכבר זמן רב, שהוא לא נשמע כל כך מאושר ומשכנע להיות חלק ממשהו. המקהלה הקטנה והחמה הזאת היא מוטיב חוזר בשיריהם, ומצליחה להישמע אישית גם כשהיא שרה בלשון רבים.
להבדיל מהמנטרות הטוטאליות והמיואשות של אלבומם הקודם ("אני לא אוהב אותך יותר", "כל החלומות שלך נגמרו"), האלבום החדש אמנם לא מוותר על ההתעסקות החטטנית בפצעי הנפש, אבל מנסה להעביר דרכה מסר של תקווה, לפחות בחלק מהזמן. גם האלבום הזה, אגב, אינו מושלם, אבל הפגמים שבו הם הכי יפים בעולם.
ועם זאת, הוא נושק לשלמות יותר מפעם. "Method", למשל, הוא פשוט גרסת השוגייזינג לימי "סמייל" של בריאן ווילסון, בתוספת כלי הקשה מתכתיים וקודרים, שמעצימים את הקטע ומנהלים דו קרב מרגש עם מתיקות הרמוניית השירה שבו, משמע היה זה מפגש טיטאנים בין הביץ' בויז לאיינשוטרצה דנויבאוטן.
ב"Blues from Down Here" קיפ מאלון הגיטריסט, נשמע בדיוק, אבל בדיוק, כמו H.R, סולנה לשעבר של להקת באד בריינז. כל כך דומה, עד שקשה להאמין שזה לא הוא, ונדמה לי שאין כאן מקריות. טי.וי און דה רדיו מורכבת בעיקרה מאפרו-אמריקאים, מחזה שעדיין נדיר במחוזות הרוק האלטרנטיבי האמריקאי, ובאד בריינז הייתה להקת מפתח בעולם ההארדקור-Pאנק של האייטיז, לא רק כי שילבה בPאנק שלה רגאיי באופן פנטסטי וכתבה שירי מופת, אלא גם כי, כן, הורכבה כולה משחורים בלבד, הצהרה בפני עצמה.
במה שעשויה להיות המחווה של טי.וי לאותה להקת ענק, מתערבבים צבעי הראגא-הארדקור בסגנון H.R, באווירה בלוזית, ולתוכם הבלחות ניו-ווייב אייטיזיות. אני יודע שזה נשמע לא ברור במיוחד, וזה אכן מה שזה. מטושטש, צבעוני - אבל בצבעים אפלים, מלא חיות, מתחכם, מבריק. באותה מידה, כשמפציע הקלרינט ב"Tonight" שלהם, שאמנם משחק בשיר הזה תפקיד מצומצם, הוא נשמע לגמרי יהודי. באותו רגע הוא יכל להישמע נכון גם באלבום שירי אברהם חלפי של אריק איינשטיין ויוני רכטר, בתנאי שהיה מופק שוב , ע"י ה-Liars.
נ.ב.
בין התקליט המהמם הזה, ל"פיפינג טום" האדיר של מייק פאטון, כתבתי כאן בשבוע שעבר על החדש של רג'ינה ספקטור. כבר שבוע אוכלים אותי ייסורי מצפון, שמא החמרתי איתו יתר על המידה. בסך הכל, מאז ועד עכשיו הוא אחד המנוגנים ביותר במערכת שלי, וגם ברגעים שמצאתי חלשים אני כבר מאוהב. בקיצור, אם עמדתי בעניין רג'ינה לא הובהרה דיה, הרי שאני הרוס על "Begin to Hope" החדש שלה, ונכון לעכשיו הוא אלבום הפופ של השנה.