אני קברתי את פול

חייבים להודות, שיש משהו מאתגר בהשוואה בין פול מקרתני והיטלר (לא שיתאים למקרתני שפם, או שהוא אי פעם רצה לטבוח בבני עמנו, אבל בכל זאת). זה מותיר טעם זיעה חמצמץ על המקלדת, אבל עם מעט עזרה מחבריי זה אפילו עובד. שניהם מאירופה, קודם כל. לשניהם היה חוש לטעם פופולארי. שניהם היו צמחונים ואפילו נכנסו לסטטיסטיקה - אמם מתה מסרטן השד (איך זה בשביל צירוף מקרים קוסמי?), אבל, איך לומר את זה בעדינות, שניהם היו צריכים למות במקום אחרים.

אנקדוטה ידועה של תלמידי שנה א' בהיסטוריה היא, שגברת היטלר השכילה לשכול 3 ילדים לפני שפישלה והביאה לעולם את אדולף הקטן, שהצליח לשרוד, חרף ניסיונותיהם של זקני ציון. אלוהים, עליו נמתחה ביקורת לא פעם בעניין מלחמת העולם השנייה בכלל ושואת יהודי אירופה בפרט, עשה את הבחירה הלא נכונה. אין ספק שמשהו השתבש במנגנון קבלת ההחלטות, והיטלר ניצל את הפירצה. רק חישבו, כמה משפחות בישראל היו יכולות להיות מרוצות, לו היה גוסטאב הפעוט מוחץ את אחיו בדרך לאריכות ימים?

אבל אלוהים הוא רק בשר ודם. גם הוא טועה, אפילו פעמיים. אותו כשל מערכתי של שלהי המאה ה-19 התנגש על העולם שוב ב-8 דצמבר 1980. ואז התפלק לו שוב, ב-2001. ג'ון וג'ורג' הזדכו על החטאים והחשיש במלכות שמיים, ואילו פול ורינגו דופקים כרטיס בגיל 64. איך אמר זמר גדול אחד פעם? ואנחנו משלמים את המחיר.

אבל כמו בגרמניה 36', הסימנים היו שם קודם. די לקרוא את אותו שיר שלשמו נתכנסנו כאן היום, כדי להבין שהקריירה של פול הייתה אבודה מראש. ג'ון לא היה מסתפק בגננות משמימה בגיל 64, ובטח לא בבחורה שתסרוג לו סוודר (או אחת עם רגל מעץ. הוא העדיף יפניות מבוגרות ומכוערות. פרגנו לו). פול, כבר בגיל 16, חלם על נכדים וזונדה. אין ספק שאם היה עלינו לפדות את נפשו של אחד מחברי הביטלס, פול היה הקורבן הנכון.

אחרי שנפטר מקטומת הרגל, שבוודאי לא הסתדרה עם תקוותיו להקפצת נכדים על הברך, מקרתני ממשיך לחיות ולנגן, ולא בדין. ג'ון היה יכול לחיות הרבה יותר טוב ממנו, ולעשות לנו קצת נחת. אמנם, סביר למדי שגם התהילה של ג'ון הייתה נסוגה עם קו השיער (בוודאי אם מתייחסים לאלבומו האחרון "דאבל פנטסי"), אבל לפחות הוא לא היה עושה פרוייקטים עם מייקל ג'קסון. חישבו כמה משפחות בישראל היו יכולות להיות מרוצות, לו כנפיים מעולם לא הייתה קמה?

אז נכון ש"Ram", הוא אלבום גדול, ויש שיגידו אפילו אלבום הסולו הכי טוב שיצא מחיפושית (ביחד עם "All Things Must Pass" של האריסון ולנון בתקופת הפלסטיק), והאלבום שלו מהשנה שעברה בהפקת נייג'ל גודריך מחזיר אותו לימים יפים בהרבה, אבל לכל הרוחות, זה לא היה שווה את "Hope of Deliverance".

גם החיים של דני רובס היו נראים אחרת לו "לוסי אין דה סקיי" לא היה מטלטל אותו לקום באותו בוקר ארור, אבל את האשליות המתוקות נשאיר לפופ המזרחי. השאלה "מה היה קורה אם ג'ון היה בחיים" אינה רלוונטית שעה שיש לעסוק בנושא יותר כבד-סבר: כוכבי רוק שלא מתים. כמו זכרי גמלי שלמה, יש להעביר כוכבי רוק מהעולם, רגע אחרי שסיימו להזריע את העולם בלחנים ראויים. גם להם יש תפקיד אחד, וכדאי שיהיה להם זמן קצוב על האדמה. גיל 27, נניח, הוא הצעת חוק עם תקדים.

גם למקרתני, כמה מטרים מתחת לאדמה היו בוודאי מיטיבים עם שמו הטוב, שלא לדבר על הנפלאות שהיו עושות הרימות לעור הפנים הקמוט שלו. 37 השנים העודפות של חייו של פול היו יכולות לחסוך מאיתנו אי-נעימות רבה, שלא לדבר על "Ebony and Ivory", ואת ההרגשה שהוא עם רגל אחת ב"האח הגדול 3". אבל בינינו, פול האמיתי בכלל מת.