רבים מסתובבים בעולם כשבראשם ההנחה השגויה כי מולטיטאלנט הוא פלאפון שהוא גם מיקסר, שגם עושה מסאז', או, במקרה הגרוע יותר דוגמנית שהיא גם שחקנית, מגישה, קצת זמרת ובעיקר הרבה כלום.
ולהלן החדשות: יש מי שבאמת יש לו כישרון ביותר מתחום אחד, ולמרבה הפליאה לא הושתל סיב מיוחד בין רקמותיו על ידי עובדים סינים קטנים, או לחילופין על ידי טמירה ירדני והפקת כוכב נולד.
אוהד פישוף, אחד המוזיקאים המוערכים והמוכשרים שפעלו בארץ, מי שהיה הסולן והכותב המרכזי של "נושאי המגבעת" ועדיין אחד מחברי "הפה והטלפיים" (ביחד עם אסף גברון ורם אוריון), מחזיק כיום בקריירה בה הוא מוערך ומוצלח לא פחות - בתחום המחול.
נדמה שבכל כתבה שנעשית על פישוף, מגיע השלב שבו המראיין, שהיה שבוי של פישוף והמגבעת, חייב לשאול האם הוא לא מתגעגע לימים ההם, האם קיים סיכוי לקאמבק, למה הוא הפסיק את העיסוק הפרונטאלי במוזיקה, ואיך זה שהוא בכלל הגיע למחול.
והנה דווקא, או אולי בזכות, ההכרה הרבה שהוא מקבל סוף סוף עבור העיסוק האומנותי העכשווי שלו, הוא מצליח שוב, להיות בלתי צפוי. באחת מתוכניות הסיום של "הקצה" במהדורה היומית שלו, הפתיע רם אוריון את איל פרידמן, כאשר הגיע לאולפן ביחד עם פישוף, שהצטרף לביצוע "Live In בית שמש" אותו לא ביצע בהופעה במשך יותר מעשור. בתזמון מופלא לאותה הופעה, מוציאה גם חנות האוזן השלישית DVD של סרט תיעודי של להקת "נושאי המגבעת", שמציינת השנה 20 שנה להיווסדה, ו-14 שנים לפירוקה.
בימים אלו מעלה פישוף בן ה-36 את העבודה Smoke Suits סולו לרקדן מתן דוד בשילוב וידאו- במסגרת ערב "רקדני בת שבע יוצרים". והנה כבר יתרון ראשון להיות אדם מולטיטאלנט: בעבודה הזו הוא גם כתב את המוזיקה, גם חיבר את הכוריאוגרפיה וגם יצר את הוידאו.
פרויקט "רקדני בת שבע יוצרים" הוא מסגרת הנותנת במה ליצירותיהם של רקדני הלהקה ככוריאוגרפים ולא רק כרקדנים מבצעים, ומתקיים גם באנסמבל בת שבע. פישוף אמנם לא רקדן של הלהקה, אך קשרו ארוך השנים עם מנהלה האומנותי של הלהקה, ומי שאחראי על רוב הרפרטואר שלה [[אוהד נהרין]]- גרמו לו להתחבר לעולמה.
פישוף החל לרקוד כשהיה בן 22, אי שם בשנת 92', כש"נושאי המגבעת" התפרקו. במשך מספר שנים לקח שיעורי מחול ("גראהם וקלאסי בתמימות") עד שהחליט לקחת את העיסוק צעד אחד קדימה.
הוא עבר להתגורר בלונדון בשנת 1993 וחזר לארץ רק בשנת 2003. בשהותו שם הספיק לקבל תואר שני (MA) במחול במסלול הכוריאוגרפים של האקדמיה ומרכז המחול "לבן" (עם שני קמצים, לא כמו אשל) בלונדון, ואף יצר שם מספר עבודות מחול. הקשר הרציף שלו עם להקת בת שבע התחיל עם חזרתו ארצה, והיכרותו עם שיטת "גאגא" של אוהד נהרין, על פיה עובדת להקת בת שבע, קיבלה אופי מקצועי יותר. הוא החל לקחת שיעורים עם הלהקה על בסיס קבוע, ובימים אלו מעיד כי לוקח שיעור כמעט כל בוקר. לפני כשנתיים אף הפך למורה של השיטה במסגרת שיעורי אחה"צ של נהרין לאנשים שאינם רקדנים.
במהלך השנים יצר 7 עבודות מחול, רובן מוגדרות כיצירות בינתחומיות, המשלבות מוזיקה ואמנויות במה אחרות.
עד היום עבד עם בת שבע בעיקר על פסי הקול של העבודות של נהרין ושל שרון אייל. הוא היה יועץ אמנותי ומפיק מוזיקלי של עבודת המחול והסאונד "פלייבק", ואף חתום על פסי הקול של העבודות "שלוש", "טלופאזה" ועל מיצג המחול "פורו" של נהרין שעלה בבכורה בשטוקהולם לפני כחודשיים. כמו כן ערך את פס הקול של העבודה "ברתולינה" של שרון אייל ללהקת בת שבע שתעלה בבכורה במסגרת פסטיבל "מחולוהט" בחודש יולי.
עוד בוואלה!
אוטואמנציפציה
רבים זוכרים לפישוף - שמאז ימי עלומיו כמוזיקאי ירושלמי צעיר מגדיר אוונגרד במדינת המיינסטרים שלנו- דווקא מיצג שערך בלונדון ביוני אשתקד, במסגרת מחאה כנגד קצב החיים האורבני. הוא חצה את גשר לונדון פעמיים בקצב ההליכה האיטי ביותר שיכל ללכת בו, כחלק מפרויקט אמנותי במסגרתו יצר אמן בריטי יצירה מוזיקלית שאמורה להתנגן במשך 1000 שנה. אם לא הבנתם, הם נורא לא היו מרוצים מזה שכולם רצים כל היום, וניסו להגיד (בדרכם המיוחדת מאד) שאפשר גם לחיות לאט.
ואכן, מבחינה מעמיקה של ההיסטוריה האמנותית שלו, דומה כי פישוף מאז ומעולם עשה דברים בדרך שלו. בניגוד לאמנים אחרים, בייחוד רקדנים ויוצרי מחול, המחפשים את הצידוק הממסדי לעבודתם פישוף מעולם לא התחייב. הוא דבק בפרויקטים עצמאיים, ודומה כי מזין את עצמו בכל מה שידשן את הנשמה היוצרת, מבלי להיתלות בחסידיהם של בעלי ההשפעה בעולם האמנויות. גם בדיבור שלו על הריקוד וההשפעה שלו עליו יש תחושה של רוגע; של אמן שמצא את עצמו בתוך אמנותו שלו.
"כשאני רוקד גאגא אני מרגיש כאילו הגוף חוזר הביתה" אומר פישוף על החיבור עם נהרין ובת שבע, וממשיך: "זה קשור לנטיות שלך, למה שאתה מחפש, למה שגורם לך הנאה בתנועה. אני חושב שזו פשוט כימיה" .
בדרך כלל מי שרואה עצמו רקדן רוצה להיות מבצע מקצועי ולרקוד בלהקת מחול. איך דילגת על השלב הזה, והפכת ישר ליוצר?
"מעולם לא הייתי רקדן מבצע, זה לא עניין אותי. תמיד רציתי ליצור, ואני בדרך כלל רוקד רק בעבודות שאני יוצר. גם מעולם לא הגעתי לשלב שפיתחתי את המיומנויות המתאימות כדי להיות באמת רקדן מבצע בלהקה."
מה מצאת במחול שלא מצאת במוזיקה?
"אני אוהב הרבה דברים ויוצר בהרבה תחומים. המוזיקה והמחול משלימים, ואני מתעסק הרבה בחיבור בין שני העולמות. דרך העבודה על פסי קול של יצירות מחול החיבור בין התנועה לצליל הפך להיות דבר שאני מאד רגיש אליו- גם במובן הפשוט, המיידי, וגם במובן הרחב".
"הריקוד בעבורי הוא לא תלוי יצירה אמנותית. הוא קיים בפני עצמו, ולא חייבת להתרחש יצירה מבוקרת כדי שלריקוד יהיה קיום".