רע ומאהר

"החדשות הטובות של השבוע הן שראש תא אל-קעידה בעיראק מת. כמובן שלא היה שם שום תא לפני שהאידיוט החליט לפלוש לשם".

קשה לשים מחסום על הפה של ביל מאהר. החליפות מרשת ABC יכולות לספר לכם לא מעט על התלאות שעברו עליהן בגלל תוכנית האירוח הלילית שלו, "פוליטיקלי אינקורקט". בניגוד, נניח, למקבילות דוגמת לטרמן ולנו, שמעדיפים לבהות במחשוף של לינדזי לוהן (וזה לא שאני מעדיף אחרת), מאהר בחר לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת, באופן שאתגר את השיח האמריקאי המובן-מאליו. מרלין מנסון, למשל, האנטיכרייסט של השמרנות האמריקאית, היה פאנליסט קבוע בתכנית. הוא דיבר קצת פחות ממאיה דגן, למקרה שתהיתם.

ממשל בוש הצליח להוציא ממאהר קיטונות של ארס, סרקזם ותיעוב. הפיצוץ – ו-18 פרסי אמי לא עזרו כאן – היה עניין של זמן בלבד. הוא הגיע ב-2002, כשמאהר העיר, לגבי המלחמה בעיראק, ששיגור טיל ממרחק אלפי קילומטרים זו פחדנות, בעוד שלהתנגש במגדלי התאומים עם מטוס זה מעשה אמיץ.

האמירה עצמה הייתה אמיצה גם היא, כשהיה ברור, שהמהלך יוביל לביטול התכנית של מאהר. למזלו, רשת הטלוויזיה הטובה באמריקה, HBO, הרימה מיד את הכפפה והעלתה לאוויר את "Real Time ", שהסתערה במצב רוח קרבי ופוליטי מתמיד.

לא חסרות טענות כנגד מאהר – שהוא פרובוקטור בגרוש; שלמעשה הוא רפובליקן בתחפושת, ובחרכים הקטנים שהוא משאיר בין הדעות המתקדמות שלו, מטפטפות בעצם שמרנות ולאומנות; שהוא מסוכן הרבה יותר מהימין המובהק, דווקא בשל האיזון שהוא כביכול מייצג. מצד שני, מדובר בקומיקאי רהוט, סטלן בנשמה, שיורה חצי תרעלה לכל עבר, והעובדה שהוא תמיד, אבל תמיד, יהיה בלתי צפוי, מה שהופך את הצפייה בו למרתקת.

לאור כל אלו, מפתיע שמכל הקומיקאים ומנחי הטלוויזיה בנמצא, בחרו פרנסי טייקון-האינטרנט אמזון דווקא במאהר לתפקיד מנחה הטוק-שואו המקוון הראשון. פישבול, התכנית החדשה שלו, המשודרת בכל יום חמישי באתר החנות הווירטואלית, היא עוד צעד קדימה בדרך של הרשת להיות בסיס-האם התרבותי והצרכני של חיינו.

הקונספט עצמו פשוט, ברור ומוכר: מונולוג, שני אורחים ולהקה. השוני הוא בהגשה ובגישה. נועם חומסקי הפך את הדיעה הרווחת בנוגע ליחס בין תוכן לפרסום בטלוויזיה: אלה לא הפרסומות שמממנות את התוכן, אלא התוכן הוא שהומצא על מנת לתת תירוץ לפרסומות. כשאורח מגיע לקונאן אובריין, גרהאם נורטון, ואפילו אודטה, הוא מגיע בכדי לקדם משהו, מתוך אינטרס כלכלי. גם פרשנות, רעיון או אידיאל חופנים בחובם מניע כלכלי, גלוי או נסתר.

פישבול יוצאת בדיוק מנקודת ההנחה הזו, ולא מתחבאת מאחורי שום אצטלה אמנותית. האורחים באים לשוחח עם מאהר כי הוא אחלה גבר, ויש לו שאכטות מאחורי הקלעים שיהפכו את האישונים שלהם לאדומים יותר מהלב של אריק איינשטיין, אבל גם כי יש להם מוצר שהם רוצים לקדם. היופי, והסיבה לקיום התוכנית, הוא שאין צורך לומר לעצמך "הממ, הספר הזה נשמע מעניין, אולי ארכוש אותו מחר", אלא אתה יכול להקליק בו במקום ולהזמין אותו.

למשל, בשיחה עם סידני פולאק, מזכיר מאהר שהוא ביים את "טוטסי", ומיד מופיע בתחתית המסך אייקון, שמזמין אותך לרכוש עותק די.וי.די של הסרט. מדובר במניפולציה הכי בסיסית על מאוויי הנפש הצרכנית, אבל לעזאזל, זה עובד נהדר.

התנאי של מאהר לקיום התכנית היה, שהוא יזמין רק אנשים שמעניינים אותו, או שהמוצר שלהם מעניין אותו. כך יצא שהאורח הראשון בתכנית הפיילוט, שצולמה בפסטיבל הקולנוע העצמאי סאנדנס ("כל כך הרבה אנשים עומדים בתור לראות סרטים שיציגו בפני אולמות ריקים בשבוע הבא"), הוא סטיבן קינג.

קינג הגיע לדבר על ספריו, אבל גם על התמכרות, ונכנס עם מאהר לשיחה על התרומה של זו ליצירתיות ("לא הייתי ממליץ לאף אחד לעשות הירואין, אבל גם לא הייתי מוכן להוציא אותו מאוסף התקליטים שלי"); אורח אחר היה סופר שכתב ספר על מוות רוקנ'רולי, ושוחח עם מאהר על חשיבות מיתוס המוות למוזיקה, על איך חוסר המודעות מציל את בריטני ספירס מהתאבדות ואיזה כוכב רוק ירוויח הכי הרבה ממוות היום.

למה שמאהר ירצה להשתתף בכזו תכנית ומדוע שאמזון ירצו דווקא אותו? כבר מצפייה ראשונה האינטרס הכפול מתבהר. מאהר מקבל במדיום האינטרנטי חופש אמנותי עצום, כמעט בלתי-מוגבל, שלא היה ניתן לו באף רשת טלוויזיה בכירה, ועל הדרך מסדר את הפנסיה של הנכדים שלו. ושלא תחשבו שהוא לא מודע - "בתכנית השניה אני פוליטי" הוא אומר, "כאן אני רק מוכר זבל".

אמזון, מצדם, מרוויחים מכירת מוצרים המומלצים על ידי אדם מוערך ומעניין, עם קהל אדוק, שמצליח ליצור סקרנות באופן טבעי. מניעים טהורים אין כאן, אבל גם לא צביעות וליקוקים הדדיים. אם זה המחיר (כולל משלוח) שצריך לשלם בשביל להיכנס לסלון של ביל מאהר, העסקה לחלוטין משתלמת.