עוד חוזר (וחוזר) הניגון

צמד המוזיקאים הגרמניים מרק ארנסטוס ומוריץ פון-אוסוולד פעילים בגזרת הטכנו האירופית כבר מתחילת שנות התשעים תחת כינויים משתנים, שמקוטלגים בדרך כלל תחת הטייטל "Basic Channel", כשם הלייבל שהקימו השניים. לצד הפיגורות המייסדות של הטכנו מדטרויט, הם נחשבים כאלו שהגדירו את הסאונד האופייני של התקופה מהעבר השני של האטלנטי.

עם הזמן חל שינוי הדרגתי בתוצר המוזיקלי של הצמד. השפעות ז'אנר הדאב שמקורו בג'מאייקה, שתמיד היו נוכחות במוזיקה האלקטרונית שיצרו, הלכו והתחזקו, עד שהביאו אותם ליצירת פרויקט חדש בעל שם נבדל, "Rhythm And Sound", שכשמו כן הוא: אסתטיקת הטכנו המינימליסטית של הצמד הוטמעה במלואה לתוך התכנים הקלאסיים של הדאב - קצב איטי, באס עמוק, ומיסוך תחת שכבה עבה של אפקטי הדהוד.

בשנה שעברה הוציאו את אלבומם הרביעי תחת הכינוי ריתם אנד סאונד, "See Mi Yah", והלכו בו רחוק יותר מתמיד: זה אלבום מינימליסטי, כמעט סטרילי, שמבוסס על קצב אחד ויחיד שחוזר על עצמו בווריאציות זעירות לכל אורכו, ובו מתארחים ברצף על המיקרופון מגוון זמרי רגאיי.

חדגוני לכאורה בהאזנה ראשונה, אולם זו בדיוק נקודת המבט שריתם אנד סאונד ניסו להעביר למאזין - לתת לגווני הקול וסגנון-ההגשה של הווקאליסטים המשתנים לעצב את המוזיקה, במקום לעבוד לפי הנוסחה השגרתית של לספק נופי-צליל שונים לקולו הלא-משתנה של זמר יחיד.

הביקורת לא חסכה בהלל ושפכה סופרלטיבים כמים. האלבום תויג קונסנזואלית כאחד מהאלבומים הטובים של שנת 2005 ברשימות סיכום שנה רבות, כולל באתר זה. בבלוג האינטרנט "A Personal Miscellany" נתקלתי בתיאור המוזיקה של ריתם אנד סאונד כ"פנתאיסטית" - מבטאת את האמונה בעליונותו האלוהית של הטבע. לכאורה קצת מרחיק לכת, אבל אני בהחלט חושב ששם התואר הזה הוא הקולע ביותר להרגשת הזיכוך שמתנחלת במאזין בחסות האיכויות המדיטטיביות של המוזיקה שלהם, שמתמקמת חזק בראש שעות ואף ימים אחרי ששומעים אותה.

החדשנות של ארנסטוס ופון-אוסוולד הצליחה לבנות להם בסיס-הערכה עצום בקרב רבים מאמני המוזיקה האלקטרונית של ימינו. במעמדם, ולראשונה במסגרת הפרויקט הנוכחי, היתה להם הפריווילגיה לבחור בפינצטה מכל האמנים המשחרים לפתחם, את אלו, שיזכו לקבל לידיהם את מושכות הרימיקס ולהציג את האינטרפרטציות שלהם לקטעי האלבום האחרון. התוצר המוגמר הוצג מתחילת השנה בסדרה של ארבעה תקליטים שראו אור מדי חודש, וכעת נארזת כל החבילה לנוחות המאזין בפורמט דיסק.

מאורים-ותומים של המוזיקה האלקטרונית בשני העשורים האחרונים ועד לכוחות עולים עכשוויים בתחום הטכנו המינימליסטי - נשמע כאילו האמנים הנבחרים, בתורם, הקפידו לנהוג בכפפות של משי ובחרדת-קודש ממש בבואם להתעסק עם חמרי-הגלם הראשוניים מאד שהונחו לפניהם. חלק מהרימיקסים נאמנים לרוח הדאב, ומוסיפים שלל אפקטים (די מתבקשים), על מנת "לנפח" קצת את הגרסאות הרזות של המקור והתוצאות כמובן לא פחות מענגות ברוח המקור.

החלק האחר של הרימיקסים, והמעניין יותר, הוא האמנים שבחרו לא להציג אינטרפרטציית דאב מסורתית מקובלת, אלא לקחו את השירים למקומות אחרים לגמרי. במקרה הזה נרשמו לטעמי שלוש אכזבות בדמות גירסת הברייקביט המשמימה של ולאדיסלב דיליי (לואומו בימים כתיקונם) ל-"Truly", הרימיקס הארכני של ויאלובוס ל-"Let We Go", שמוסיף מבחר קרקושים וצלילי חצצור מעיקים, ומעל לכל, מקצב הג'אנגל הצעקני שהוצמד לאחד ההיילייטים מהאלבום המקורי, "Lightning Storm", על ידי פרנסואה קבורקיאן, למרבה האכזבה. דווקא ממפיק ותיק כמוהו, שגם לו מגע רב-שנים עם דאב, לא ציפיתי לכזו נפילה.

מאידך עומדים כמה רימיקסים מופלאים ומפתיעים: גירסת דיפ-האוס מפנקת שהכין סאונדסטרים ל-"Free For All", גירסת האמביאנט השמיימית של עמיתם ללייבל Vainquier ל-"Rise And Praise", והיהלום הנוצץ שבכתר - אגדת הטכנו הדטרויטית קרל קרייג, שמספק כאן עוד אחד מהרימיקסים המופלאים שלו לשיר "Poor People Must Work", שכנראה ירד לכדור הארץ מכוכב אחר.

לרקע קצב אחיד ומדוד מצטרפים בהדרגה מלודיות מסונתזות, מקצבי תיפוף, אפקטי דאב חלליים, וקולו היחודי של הזמר בובו שאנטי, שמכריז "There is no place to sleep, there is nothing to eat". בהעדר כל סופרלטיב מספק אחר, אגדיר אותו פשוט כפנומנאלי.

אם אתם מאזינים בלתי-מיומנים שמעוניינים בצוהר לעולם הדאב העדכני, ונרתעים מן הכמות האסטרונומית של ההצע המוזיקלי בתחום, שמפוזר בערך בסדר הגודל של גרגרי חול על החוף של קינגסטון-טאון, אלבום הרימיקסים הזה הוא נקודת פתיחה אידיאלית עבורכם. גם אם טרם האזנתם לאלבום המקורי - טעות שרצוי לכפר עליה בהקדם - תמצאו כאן מבחר נקודות היתוך משובחות בין דאב רגאיי מסורתי לבין המגמות העכשוויות במוזיקה האלקטרונית.

ריתם אנד סאונד, See Mi Yah remixes
[Burial Mix]