ילד, לך מפה או שאני קורא למוהל

ההשוואה בין "ג'ימי גרימבל" ו"בילי אליוט" - בנאלית ופשוטה ככל שתהיה - מתבקשת מאין כמוה. קצת כמו גל סרטי החייזרים של סוף הניינטיז, או עשרות ז'אנרים אחרים שנחרכו לגמרי בתקופות קצרות, אנו נתקלים במקרה בו בטווח זמן זערורי יוצאות למסכים שתי אגדות נעורים בהן מככב נער אנדרדוגי ממוצע (אם בשל מיקומו החברתי במקרה אליוט, או בשל פחד המגרש במקרה גרימבל), המגשים חלום בלתי נתפש. הישמרו לנפשותיכם - אפשרי בהחלט כי אנחנו בתחילתו של גל סרטים מסוג זה. ולמרות שכולנו חיבבנו את "בילי אליוט", לא מדובר בבשורה חיובית - כשמכונות הכתיבה במחלקות שכתוב התסריטים של הוליווד מתחילות לטרטר, יש להקפיד לשים את הראש מתחת לכרית.

וניגש לבשורות המובנות מאליהן: למרות היותו סרט חמוד, אפקטיבי וכזה שמשרה אווירה עליזה, "ג'ימי גרימבל" הוא סרט נחות בכמה רמות מ"בילי אליוט". הסרט הזה, העוסק בנער (סבורני כי הביטוי הייקי "קטן גוף וחד לשון" מתאים כאן) החולם להפוך לכדורגלן צמרת אבל סובל מבעיית ביטחון כשהוא על המגרש (ומאשים בהכל את הנוירונים הגועשים שלו) וחוטף מכות באופן קבוע מצמד הבריונים השכונתי (שבאופן מדהים נראים כקריקטורות של דייויד בקהאם ורוי קין), אינו מציב בפני הצופים דילמה מיוחדת או בעיית הזדהות. זה אינו בילי החצוי בין אהבתו לריקוד ועתידו ההומוגני משפחתית ככורה מרדני. לא. האגדה לבית גרימבל הרבה יותר פשוטה.

כבר בתחילת הסרט החביב הזה, בתמונות הראשונות שמקבלת כל דמות, ניתן לקבוע את נטייתה המובהקת, לטוב ולרע. הדמויות הללו לא יתפתחו לאורך כל הסרט. אפילו גרימבל, הגיבור, כמעט ולא ישתנה. המטרה שלו - בשונה מבילי אליוט שהתפתח לאורך הסרט, יחד עם אביו ואחיו, עד שהחליט מה ברצונו לעשות - נשארת תמיד בעינה, וכך גם הדרך לכבוש אותה: פשוט לשחק כדורגל טוב.

בעיה נוספת ומבלבלת למדי ב"ג'ימי גרימבל" היא מעין דיסאוריינטציה קלה הנוצרת כשסיפורו של מאמן הכדורגל הלוזר והחביב (רוברט קרלייל, שמאז שגילם את "בגבי" ב"טריינספוטינג" בוחר בשורה של תפקידים רכי לב, המחמיצים את הגדלות האמיתית שלו), משתלט לפתע, במחצית הסרט, על העלילה ולמשך עשר דקות בערך מתפקד (בשיתוף מלא של המצלמה) כגיבור הראשי של הסרט הזה. דקות המסך הללו אמנם עוזרות לעלילה הלינארית של "ג'ימי גרימבל" להשתחרר ולנוע מעט במרחב, אבל התנודה כה עזה וכה מוחלטת, שהמחיר הופך כבד מדי ומפזר לחלוטין את עירנות הצופה.

מכל מקום, "ג'ימי גרימבל" הוא עדיין סרט שווה פי כמה וכמה מ"פרל הארבור" וחבריו: הצילום וכוריאוגרפיית הכדורגל נהדרים, כיאה לסרט ספורט המכבד את עצמו (שימו לב לצילומים הקדרוריים והבוציים של מנצ'סטר, ולבחירה האופנתית בפריימים שמשחירים בהדרגה את השמים), המבטא הצפון-אנגלי מקסים, והכי חשוב: גם אם תפקידה פלקטי ומגוחך, בסרט משתתפת ג'ינה מקי, אחת השחקניות המרשימות ביותר של הקולנוע האנגלי, שבוודאי מוכרת לכם מיצירות מופת כ"עירום" ו"וונדרלנד" וגם מסרטים מופתיים פחות כ"נוטינג היל". פרנסה, אתם יודעים.