עתידות: בקרוב תכתוב על סקעת

אין ספק, שבשנתיים האחרונות, נכתב הרבה יותר מידי, על ידי הרבה יותר מדי, על הגל החדש של הפוסט-Pאנק. אלוהים, אני בעצמי שפכתי איזה אלף-אלפיים מילה מעבר לגבול ההגיוני בנושא. כמה כבר אפשר לשמוע על ההשפעות של גאנג אוף פור ועל תספורות מעוצבות? קיוויתי לשים את כל זה מאחורי, ולפתוח בחיים חדשים, נטולי מחמאות לילדים מלוכלכים מחצי האי הבריטי. אבל כוס אמק, מצמצתי לשנייה, והנה יצא החדש של הפיוטצ'רהדס, שהרס לי את הפנטזיה.

האמת היא שהגל המדובר קיים כבר שנים רבות, אך הוא חדר אל חיינו בגדול לפני כשנתיים, כשמהצד עם המבטא המלכותי, שלטו שלוש להקות: בלוק פארטי, פרנז פרדיננד ופיוטצ'רהדס. בלוק פארטי הוציאו את אחד אלבומי הרוק הטובים של השנים האחרונות, ופרנז פרדיננד הפילו את כולם עם האלבום השני והמדהים שלהם, שעשה את הלא צפוי והתעלה על הבכורה הלהיטית.

פיוטצ'רהדס, מבחינתי לפחות, היו עד היום סוג של "וואן היט וונדר" – הקאבר שהם עשו ל-"Hounds of Love" של קייט בוש היה כל כך מוצלח, עד שהוא כמעט והעלים את העובדה, שהאלבום שלהם שחה בבינוניות משעממת, עם עוד שיר או שניים נחמדים וערמה של פילרים.

לאלבום החדש והשני במספר של הרביעייה הזו מסאנדרלנד (זה לא מומצא, יש כזו עיר באנגליה, היא פשוט לא מייצרת יותר מידי מוזיקאים), קוראים "News and Tributes" – איזשהו מושג שלקוח מהתרסקות מסוק של קבוצת כדורגל ממנצ'סטר ב-1958, בה כמעט כל השחקנים נהרגו או משהו כזה. לא ממש הבנתי, כי באופן אינטואיטיבי, ברגע שמדברים על כדורגל האוזניים שלי נסתמות, ובתקופה רגישה כמו עכשיו, המסננים צריכים לעבוד שעות נוספות.

בכל אופן, באלבום עסקינן, ויש להגיד שהוא עושה הרבה יותר מסתם להתעלות על הבכורה שלהם - הוא 40 דקות של מוזיקת גיטרות משובחת.

הקלישאות ששומעים מכל כיוון טוענות, שהם התבגרו, שהצליל שלהם מלא יותר, ושהקופצנות שכל כך אפיינה אותם, התמתנה, והוחלפה בקומץ של מורכבות. כל זה נכון, אם כי לא נורא כל כך, וניתן לזקוף את עיקר הרשימה להפקה היסודית של בן הילייר (שעבד בין היתר עם בלר ודפש מוד), שנכנס לנעליו של אנדי גיל (גאנג אוף פור), ששמר על סאונד מחוספס ורזה יותר.

שלא תבינו לא נכון, עדיין מדובר בפוסט-Pאנק בריטי, רק שאם האלבום הקודם הכיל שירים שנכתבו והוקלטו במהלך שנים, החדש הוקלט בשבועיים, ונכתב בעת בה חברי הלהקה מבוגרים יותר – לכן הטקסטים משופרים והצליל מהודק ואחיד.

כבר על ההתחלה יש שלושה שירים מצוינים ברצף: "Yes/No", שמיד דוחף כל מאזין לאווירת ה-Pאנק הכיפית, שממש מתחננת לבקוע ממכוניות שבדרכם לים, "Cope", שמזכיר את ההרמוניות הקוליות שכל כך אהבנו בקאבר לקייט בוש (ושתהיו בעניינים, הן חוזרות לאורך האלבום כולו), ו-"Fallout", שהוא להיט M2 טיפוסי וכיפי – מלודי, נדבק, וקליל למדי.

גם ההמשך מספק את הסחורה, בעיקר שיר האהבה-פרידה המרגש "Back to the Sea", ושיר הנושא, שהוא כאמור, מחווה איטית יחסית, לאותם שחקני כדורגל.

בסופו של דבר, ולמרות העובדה ש-"News and Tributes" הוא אלבום מוצלח, ונטול רגעים מעצבנים כמו בבכורה, שגרמו לברך שלי לעלות מעלה-מטה בחוסר נוחות, קשה לי להאמין שהוא יהיה זה שישאיר את הפוסט-Pאנק במרכז עוד איזה שנתיים.

בכל אופן, לי קצת נמאס מהז'אנר הזה, ואחרי הקינוח הזה שהכינו הפיוטצ'רהדס, אני הולך להעלים אותו מהלקסיקון שלי לנצח. או לפחות עד שיצא הבלוק פארטי הבא.

הפיוטצ'רהדס, "News and Tributes" (הד ארצי, 679)