פותח את הבאסטה

מהנה הרבה יותר משהוא מוצלח, "ביג באנג" אלבומו השביעי והחדש של באסטה ריימס, יוצא בנקודה קריטית להיפ הופ, כפי שבאסטה באס מכיר, ובמידה לא מבוטלת גם אחראי לו. כפי שאמר ביגי, "העניינים אכן השתנו", אולם בניגוד ל-94', ב-2006 הם משתנים במהירות מואצת. באסטה, ראפר בחסד עליון, שהמילה מהירות רק גורמת לו לרטון בבוז, לקח את הזמן שלו לאחר הכישלון המהדהד והמביך של אלבומו הקודם.

כשאתה עוזב את קלייב דייוויס, איש שמפצח תקליטים כאילו היו גרעינים שחורים, ועובר לד"ר דרה, מי שהמילה סבלנות מרכינה ראשה בענווה כלפיו, אף אחד לא מצפה ממך שתעמוד בתאריך היציאה המיועד שפורסם. ובאסטה, כפי שמעידות מלותיו על העטיפה, אכן מודה לד"ר הטוב על שלימד אותו סבלנות מהי.

ניו יורק, עיר שיש בה הכל למעט סבלנות, והטוענת הצודקת לכתר המצאת ההיפ הופ שיט הזה, החלה מאבדת מניות רבות לטובת הדרום המלוכלך. העיר לא הוציאה מתוכה תוצר חדש ומעניין, מאז אותו ביף מתוקשר ולעוס בין נאס לג'יי זי. דווקא ניו יורק, עיר שרגילה להיות חוד החנית התרבותי של העולם, החלה נתפסת כזקנה; עיר שעדיין לא השכילה להעמיד ראפר חדש מאז המעבר לאלף השלישי, ועדיין נשלטת ע"י וותיקי הניינטיז (ושאף אחד לא יגיד פיפטי סנט, כי "פידי" לא שם זין על העיר, שכל כך אוהבת לרדת עליו).

זה אפילו נהיה קצת מביך, כשניו יורק הפכה לעיר שזקוקה להצלה מקשיש כמו גוסטפייס, על מנת לקבל כאפה הכרחית לפנים, ולהתעורר למציאות בה הדרום והווסט קוסט מייצרים את ההמנונים, שמנגנים ברדיו ובמועדונים של מנהטן. , ניו יורק, אמר גוסט, ובצדק, היא העיר הכי מסריחה בעולם, שתמיד תהיה האחרונה לתמוך בבניה ולעולם תעדיף את הטרנדים מבחוץ. את זה בדיוק, וגם את הסטריט קרד הדועך שלו, באסטה בא לשנות. להחזיר לניו יורק את השיט.

מלך שיתופי הפעולה עם הכוכבים החמים לרגע בהיפ הופ, והאיש עם הפלואו הכי מוטרף שיש, עבר כמה תהפוכות בחיים, עד שהוציא את האלבום הכי - ואני עדיין לא מאמין שאני כותב את המילה הזאת - סולידי בקריירה המפוארת שלו. כנראה, שבאמת צריך קצת סבלנות בחיים, גם אם אתה מפלצת היפ הופ משוננת כמו באסטה.

על הדרך הוא הקליט משהו כמו 25 שירים, מרביתם דלפו לרשת באיכות מזוויעה אבל מספקת, בשביל לעורר באזזזז סופר-פסיכי בבורסת השמות, שייכנסו לבסוף לאלבום הרשמי, שנדחה משהו כמו 6 פעמים לפחות. מעבר לחוסר הביטחון של ד"ר (מי אמר דיטוקס ולא קיבל?) דרה עם הביטים החדשים שלו, אחת הסיבות לדחייה המתמשכת היא הרצחו של איזרעל רמירז, שומר הראש וחברו הטוב של באס בעשר שנים האחרונות. באסטה, איש עם פה וביצים מכאן ועד בנגלדש, הצטנף בשתיקתו.

הוא סירב להתייחס במילה לטרגדיה והעדיף להוריד את הראסטות כדי להטות את אור הזרקורים מהמקרה המוזר, שהתרחש על סט הקליפ ל-"טאץ איט" - הלהיט הגדול באלבום שבאסטה מקדיש לזכרו.

כיאה למוצר שהד"ר חתום עליו כמפיק בפועל וכמפיק מוסיקלי של 7 ביטים, אף אחד לא לוקח שבויים באלבום הזה. אין כאן אף שיר, שסתם נמצא כאן, להעביר את הזמן. ארבעת הקטעים הראשונים מדברים על שובו של המאק, של הבאסטה באס, שחזר להפוך לכולם את הצורה בכמה שירים לפנים, הטוב שבהם עם מיסי על ביט של דרה, שפתאום מנסה לעשות ביטים כמו סוויס ביטס, המפיק של "טאץ' איט" המדובר ומי שמשתתף בסגירת החשבון המפוספסת של באסטה,"New York Shit" .

באסטה הוא קודם כל ראפר סופר-מטורף ומי שהכניס להיפ הופ את האמ-אמא של ג'מייקה, הרבה לפני ששון פול ראה מיקרופון, אבל כותב חד הוא לא. בדיוק כאן, ב"New York Shit", השיר שאמור להחזיר את הכבוד לעירו האבודה, הוא נופל שוב לאותה רשימת מכולת דהויה ומשומשת של בניה המתים של העיר, לצד אלו שעוד נותרו בחיים.

לא משהו שיחזיר את הכבוד, ובטח לא מה שיעלה את הרף ויגרום לבחורים עם שיני הפלטינה מהדרום להיכנס למצב כוננות. ואף מילה על כך שהביט הועתק, כמעט ללא שינוי, משיר ישן של דיאמונד די, שכבר אז ב-92' דיבר על אותם דברים שבאסטה ניסה להגיד.

לאחר השיר הזה מגיע הגטו שיט, שמתחיל בשיר מדהים עם סטיבי וונדר, שמספר את סיפור חייו של הבאס, ממשיך בדגימה מאסיבית מתוך "Ghetto Life" של ריק ג'יימס ומסתיים, איך לא, במה שהופך איש מהגטו לסופרטאר – "קוקאינה", השיר הכי חלש של דרה באלבום. ואז באסטה חוזר לטפל בניו יורק.

את מה שלא הצליח לעשות בשיר אחד, באסטה מצליח להביא באלבום שלם. כאן, באה גם לידי ביטוי הגאוניות של דרה, בראייה הרוחבית שלו לארח רק אמ.סיז ניו יורקיים. קיו טיפ, נאס ורייקוואן (וו-טאנג) יוצרים חזית ניו יורקית מבוגרת אבל אחוש משכנעת.

קיו טיפ פעמיים, בשיר הפתיחה וב-"You Can't Hold The Torch", בו השניים מלגלגים על הדור החדש, העילג, החד גוני ששולט במשחק הזה, על ביט של ג'יי דילה, ממש כמו בימים הטובים של הנייטיב טונגס. מיד אחריו, רייקוואן, "רפובליקן גאנגסטא", כמו שהוא מכנה את עצמו, מקונן על עוד מעשיית קוק בגטו, שהלכה פייפן, וגורם לבאסטה להכניס פאסון שמנמנן בפלואו האיטי שלו. או אז מגיע נאס, וזה הזמן לשחרר את קריאת ה"או מי גוד" הראשון של התקליט. יא ווארדי איזה שיר.

נאס ובאסטה, שילוב שנשמע הגיוני וטוב בהרבה, מעוד שיר עם שון פול או ריק רוס, יושבים על הביט הטוב ביותר מתוך השבעה שדרה הפיק. למרות שנאס יכל להישמע טוב יותר, השילוב בין שניהם לבין פומפוזיות סרטי האימה של הביט, עובד פצצות וכולם יוצאים גדולים מ-"Don’t Get Carried Away", ובעיקר דרה.

וויל איי.אם קיבל את כרטיס הזהב למועדון של הגדולים ביותר כשהכניס שיר, שמסריח מרוב שהוא להיטיות בשם "I Love My Bitch"וכבר שורף, בתור הסינגל השני.

זה שהוויל איי.אם הזה סו הוט רייט נאו, לא מזיז למי שמיהרו להספידו או להגדירו כנעלם, טימבלנד. טימבו, שאוהב גרובים מהסוג שבאסטה אוהב להשתולל עליהם, נתן לאחרון את השיר הטוב ביותר באלבום הזה. ביט שכולו אורגיית גרוב אפריקאית, היישר מהביצות ודגימת קולות (או! הא!), שבאסטה אוהב לעשות לעצמו. בסופו של דבר, זה השיר היחידי, שמזכיר את הטירוף המפורסם של מי שהפך פתאום לסולידי באלבום הזה.

חלקו הרביעי והאחרון של התקליט הוא באסטה מהורהר, אולי קצת בהשפעת הרצח של רמירז, העובדה שהכדורים היו מיועדים בכלל אליו, והפעם הבאה עלולה להיות הפעם האחרונה. זה מתחיל עם "They're Out To Get Me" , שיר סול-בלוז יפהפה, שהפיק לו מי שפעם קראו לו קון ארטיסט מ-די 12 (קרו שבעצמו ספג השנה אבדה), כיום קורא לעצמו מר. פורטר ושר משהו בנזונה.

לה-טויה ג'קסון האחות הגדולה של מייקל, והיחידה שנראית יותר מפחידה ממנו, נותנת אחוש דואט (על אמת!!!) עם הבאס, שמצידו סוגר את האלבום בסצינת קבורה בחיים, בעודו מהמהם לעצמו בזעם שהעניינים עדיין רחוקים מלהסתיים.

וכפי שזה נשמע עכשיו, זה באמת נכון. באסטה, למרות שתמיד שמר בעזרת השת"פים שלו על קשר עם מה שנקרא הדור הצעיר - משאב הכרחי אם אתה רוצה להצליח בעסק הזה שנקרא היפ הופ - היה חייב את האלבום הזה. "ביג באנג" שם אותו במקום בו הוא צריך ורגיל להיות. המקום בו נוח לו להשתולל ולהוציא את הטירוף הבסטאי המפורסם.

כשלון האלבום הקודם והעובדה שכמעט בזבזו אותו במהלך העבודה על הנוכחי כנראה הרגיעו אותו. ההצלחה של האלבום הזה תעורר אותו מחדש, ותכף בטח יתחילו לצאת כל השירים שלא נכנסו לאלבום, בכל מיקסטייפ של הדי ג'ייז הקרובים לצלחת המטעמים של אפטרמאת'. הטירוף, למרות שלא התחיל ב"ביג באנג" עדיין רחוק מלהסתיים.

באסטה ריימז, "Big Bang" (הליקון)