אני שומעת המון מוזיקה כל הזמן, ומכל הסוגים. אפשר למצוא אצלי רוק, מוזיקה אלקטרונית, שירים ישראלים, וגם מוזיקה הודית. כל דבר טוב מסקרן אותי. לפני כשנה שהיתי שבועיים בסביליה שבדרום ספרד, לצורך צילומים של פרויקט דוקומנטרי שביימתי. שם גיליתי את הפלמנקו ונדבקתי בג'וק של המוזיקה המדהימה והסוערת הזו שמככבת אצלי עד עכשיו. מכיוון שבין השאר אני מביימת פרומואים לטלוויזיה, אני חייבת להיות בעניינים ולחדש כל הזמן את המלאי.
אחד הנושאים הבולטים בעבודות שלי הוא התעסקות ברגשות והייצוג שלהם באמנות. מוזיקה והתמונה הנעה הן הכלים האמנותיים שיכולים, לדעתי, לגרום לנו לחוויה הרגשית הכי טוטאלית. בכל עבודות הווידאו שלי יש למוזיקה תפקיד חשוב. בעבודה "מתגלגלת" שנוצרה עבור חלל התערוכה במוזיאון פתח-תקווה החלטתי לעבוד רק עם סאונד. הוקלטתי באולפן סאונד, צוחקת במשך כ-10 דקות רצופות (משימה לא קלה, שהגשמתה התאפשרה בזכות הרומנים והקוריצה מ'ארץ נהדרת').
על העריכה עבדתי יחד עם עורך הסאונד יובל ברזני, שעזר לי לייצר פסקול בו הצחוק שלי מתגלגל בין 6 רמקולים שונים שמפוזרים ברחבי החלל. אני אוהבת את ההשפעה של הסאונד על החלל של המוזיאון. הצחוק חומק מפינה לפינה, מתחיל בצד אחד ומהדהד לכיוון אחר. נראה לי נחמד להציג צחוק במוזיאון.
עוד בוואלה!
דימוי פלוס מוזיקה שווה רגש
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
אני מוקפת בתעשיית הטלוויזיה, וגם יוצא לי לפעמים להתמכר לסדרות טלוויזיה. למשל, תוכניות כמו הסדרה הדוקומנטרית המעולה "המדרגות", ששודרה לפני כמה חודשים ביס. היא תיעדה אדם שהואשם ברצח אישתו, במהלך המשפט שהתנהל נגדו. הסדרה נערכה כסדרה עלילתית לכל דבר; עם דמויות ראשיות ודמויות משנה, ממש לפי הדגם המקובל של סדרות כמו "חוק וסדר" רק שהכל היה אמיתי. נשארתי מצומררת. מצד שני, אין לי שום בעיה להתמכר לסדרה כמו "נשות הכדורגלנים"- סידרה קיטשית מוגזמת, עם עלילות מופרכות לחלוטין, בהפקה מתוקצבת היטב ובימוי מהוקצע ביותר. תענוג.
סרטים הם, כמובן, מקור השראה אינסופי. אני אוהבת מאוד את הסרטים של אלמודובר, במיוחד בגלל האסתטיקה המעוצבת שלו (לא אשכח לעולם את הדירה המהממת מ"הכל אודות אמא") וכמובן, גם בגלל הדמויות הנשיות הססגוניות שלו. בשבוע שעבר ראיתי את הסרט החדש שלו, "לחזור", ונהניתי קצת פחות. אבל בזכות הנשים הגדולות מהחיים שבסרט הוא עדיין שווה צפייה.
ברוב העבודות שלי אני עוסקת גם כן בדימוי הנשי, תוך שאני משתמשת בדימוי שלי. כך אני מצליחה להגשים פנטזיה נסתרת, בה מסתבר שאני למעשה כוכבת קולנוע במסווה, ומצד שני מאוד ממושמעת ומגיבה מצוין לבימוי של עצמי - שיתוף פעולה יוצא מן הכלל.
בחודשים האחרונים אני נחשפת דווקא לצד השני של המתרס. אני מביימת סידרה דוקומנטרית בנושא גבריות, עבור ערוץ 'יס דוקו' בהנחיית רשף לוי. כל פרק עוסק בנושא אחר, וכרגע אני עומדת להתחיל את עריכות הפרק השני בנושא "קשיחות". עדיין אין לי מסקנות אבל אני מבטיחה לדווח כשיהיו.
לחלק גדול מעבודות הווידאו שלי יש התייחסות לצד קולנועי. בעבודה Je reviens bientot שאני מציגה במוזיאון, מוצג לופ וידאו ב-3 מסכים. בכל מסך מוצגות פנים של אישה, המתבוננת מבעד למסך כשדם ניגר מאפה ודמעות מנצנצות בעיניה. פס-הקול מורכב מנשימתה הכבדה ומשיר מרגש בצרפתית, ששמו כשם העבודה. העבודה נראית קצת כמו שבריר של סצנה מסרט, שנופח לאורך של 4 וחצי דקות. אני מקווה שה"ניפוח" הזה מאפשר לחוות משהו לגבי הדרך בה הקולנוע והטלוויזיה משפיעים עלינו.
כמעט כל התגובות שאני מקבלת על העבודה הן סוערות, בדרך זו או אחרת. הזדהות, זעזוע, אמפטיה, שאלות לגבי הנרטיב שמאחורי הסבל. אבל העבודה מינימליסטית בכך שהיא מציגה לצופה את תחושת הסבל ואת המכניזם שיוצר את הייצוג שלו: דימוי פלוס מוזיקה שווה רגש.
נשבעת שקראתי את הסיפור בתנ"ך מלא פעמים
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה בלב תל אביב ומאוד אוהבת את האזור שאני גרה בו, אבל הייתי כמובן מבקשת מהעירייה בכל לשון של בקשה לארגן לי חניה, השמורה לי בלבד מול הבית, ולחסוך ממני את חווית שיטוטי החנייה האינסופיים.
למי היית מכניסה מכות?
אני ממש מעדיפה שלא להכניס מכות לאף אחד, ואם אפשר אז גם שלא יכניסו לי.
מה ההתמכרות שלך?
אני יכולה להתמכר כמעט לכל דבר, אבל ההתמכרות הכי בריאה והכי חיובית שחוויתי היא ההתמכרות ליוגה. נפלתי ביוגה כמו שאומרים, אבל אין דבר משעמם יותר מלשמוע מתמכרי יוגה מדברים על זה.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך? מדוע?
הייתי מזמינה את יעל התנ"כית. כבר שנים שאני מסתובבת עם השם הזה, ונשבעת שקראתי את הסיפור בתנ"ך מלא פעמים, ועדיין, הייתי מתה לדעת מה באמת קרה שם.
מה הרינגטון שלך?
אין לי רינגטון מעניין. אני גם לא ממש מצליחה לזכור מה הוא.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
הייתי רוצה שאבא שלי יראה את התערוכה. הוא חי, אבל בטוקיו וזה קצת רחוק. בכלל, הייתי רוצה שכולם בכלל יראו את התערוכה וייהנו.
עוד בוואלה!
תיק עיתונות
טיפת הדם שנוזלת שוב ושוב מהאף הופכת רומנטיקה אינטימית למחווה של צער, כאב וסבל. הלופ שבו נמצאת הבחורה המדממת, החזרה הוויזואלית על מקור הכאב, רק ממחישה, מחזקת ודוחפת אל מול הצופים את האופן שבו צער מטריד ולא מרפה לרגע. בעבודה "דמעה אחרונה" הדמעה זולגת מהעין בכיוון ההפוך ובעבודה "קלה" (Bribe) היא מציגה כלה שנעה בחוסר מנוחה בשמלת הכלולות שלה. יעל פלדמן (36) ממחישה בעבודות הזו דרך העיוות והשיבוש, דרך גדיעת הפעולה, ההתערבות בה והחזרה עליה את הכאבים הקטנים של הרגש ואת הגודל האימתני שהם תופסים בחיינו.
"אני אחזור בקרוב", שנוצרה בשנת 2000, מוצגת בימים אלה בתערוכה "בשם העושר" במוזיאון פתח-תקווה (אוצר: חגי שגב). עבודות של 11 אמנים עוסקות בביטויי עושר באמנות הישראלית בשני העשורים האחרונים. התערוכה שואלת, למעשה, איך הגיבו דפוסי היצירה המקומיים לשינויים הכלכליים והחברתיים של ישראל בשנות ה-90'; השפע והעושר שחוותה ישראל בתחילת העשור הזה השפיעו עמוקות גם על האמנות המקומית, שזכתה סוף-סוף להשקעות כלכליות ניכרות בין אם מצד אספנים או מצד הממסד.
"דלות החומר", המושג שליווה ומלווה בנאמנות את האמנות הישראלית, פינה לזמן מה את הבמה לטובת הבלחות של עושר דימויי, חומרי והתייחסויות כמעט פופיות לנוכחותו של עולם הפרסום בחיינו. מתוך המראה המלוטש מנסה התערוכה לזרוק לצופה דווקא את הספקות, החרדות והחשש מעולם הטכנולוגיה, כמו גם את הקשר בין העושר לאושר. למרות שהתימה הזו עלולה להישמע קצת פחות מעניינת, יש מקום לעסוק באמנות הישראלית של שנות ה-90' ובאופנים שבהם שינויי העשור ההוא (שימו לב, הצלחנו לעבור את זה בלי אף מילה על רבין ז"ל) מחלחלים לאמנות עד היום.
גם הבחירה בעבודות של פלדמן מעניינת, שכן כבימאית טלוויזיה צעירה שעוסקת בווידאו ארט לאורך כל שנות הקריירה שלה, היא עצמה מייצגת את המפגש בין עולם הפרסום (כבימאית פרומואים, סדרות וקליפים) לבין העיסוק האמנותי ואת המקומות שהתערוכה מנסה לגעת בהם; בין המראה מלוטש לעיסוק המחטט ברגשות וביצרים. פלדמן למדה אמנות ווידאו בסנט. מרטינ'ס ובגולדמית'ס באנגליה, שם גם הציגה עבודות וידאו במועדונים ובגלריות במשך כמה שנים. עבודות שלה הוצגו גם במוזיאון ה-MOMA הניו יורקי וב-ICA (המוסד לאמנות עכשווית) בלונדון. ב-96' היא עבדה כעוזרת במאי בטלוויזיה הבריטית, וכששבה ארצה החלה לערוך ולביים בפרויקטים שונים ורבים בטלוויזיה המקומית.
במקביל, היא המשיכה ליצור ולהציג בפסטיבלים ובאירועים שונים בארץ ובעולם. ב-2000 עבודותיה הוצגו בתערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד, ששמה היה "Are You Happy?". עבודותיה הוקרנו גם בערבי וידאו ארט בגלריה טל אסתר (2001), בסינמטק תל אביב (2001), במוזיאון ינקו דאדא (2002), בביאנלה לווידאו בטורונטו (1999) ועוד. ב-2004 היא גם השתתפה בתערוכה הקבוצתית "רוז סה לה וי: על פרחים באמנות העכשווית" במוזיאון תל אביב. ב"בשם העושר" עבודותיה מוצגות לצד עבודות המחשב של איה בן רון, מיצבים של גיה צ'צ'יק ודני לביא ואלי גור אריה, ציורים של ניר הוד, יוסי מרק וגיא שהם, צילום של דרור דאום, וידאו וצילום של ענן צוקרמן ופסל של זויה צ'רקסקי עד ה-19.8.