תכניסו צבע לחיים: סרטי האנימציה שכל חובב קולנוע חייב לראות

"מכוניות", הסרט החדש לבית פיקסאר, עלה אתמול בבתי הקולנוע בארץ (ראו ביקורת של רותם דנון). אי לכך, הוחלט להקדיש השבוע את המדור הצעת הגשה, ל-5 סרטי אנימציה שהם בגדר הכרח (לדעתנו כמובן), עבור כל חובב קולנוע.

"ספר הג'ונגל", המבוסס על "סיפורי מוגלי" של ר. קיפלינג, הוא נציג האולפנים ההיסטוריים. אמנם בואכה 2006 דיסני הוא כבר לא מותג מרגש, אך עם זאת, מבין ערימת סרטים מכובדת, "ספר הג'ונגל" הוא אחד המבריקים, בזכות התמצית הוולט-דיסנית של סיפור קלאסי בפרשנות מודרנית.

איכויות ההאנשה של החיות, והיכולת לבנות לכל אחת אופי ונשמה מוקסמו ב"ספר הג'ונגל" לכדי קאסט ייחודי של דמויות שקשה לשכוח. אף אחד לא זוכר מי היו החברים של סימבה, מלך האריות (מה באמת היה שם? חזיר ומרמיטה?) – אבל את בלו הדב (פרוטוטייפ של ביג לבובסקי), קאה הנחש (שבונה על מוגלי להיות חטיף אחה"צ) או שיר-קאן הטיגריס, הרשע הבריטי (בכל זאת קולוניה) – לקחתם איתכם לכל החיים.

החדשנות של דיסני דאז באה לידי ביטוי גם בשימוש באייקוני פופ (כמו הביטלס, עליהם ביססו את חבורת הנשרים), וגם בדרך בה לעג הסרט להווי צבאי עם טיפוסים כמו קולונל האת'י הפיל.

ועדיין, הסיבה האמיתית שבגינה ספר הג'ונגל הוא סרט כל כך מוצלח, היא הפסקול. הוא מלא בג'אז, נשמה, יצירות לאונג' אינסטרומנטאליות בניחוח המזרח ושירים מצוינים. להיט הנהנתנות של בלו הדב ("דה בר נססטיז") ופצצת הרחבות של לואי מלך הקופים ("טו בי ג'אסט לייק יו" בביצוע לואי פרימה אנד דה ניו אורלינז גאנג) הם בדיוק סוג ההנאות הקטנות שממשיכות להתנגן בראש עוד הרבה זמן אחר כך. ולא במובן הסלין דיוני.

קשה למצוא סופרלטיבים שטרם נאמרו על זוכה האוסקר של הייו מיאזקי, שסרטיו רחוקים כל כך מהוליווד ומהמערב בכלל. את ההלם שמקבלים מהעדינות הסבוכה של העלילה וההגשה, לוקח כמה ימים לעכל.

סיפורה של קיהירו מחזיר אותנו, כצופים, לילדות, למקומות שכבר שכחנו או הדחקנו. הפחדים הבסיסיים מאיבוד המשפחה, ממעבר למקום חדש ומאיבוד הזהות – מתגשמים, כשקיהירו מגלה כי הוריה הפכו לחזירים, שעה שאכלו בלי בושה מדוכן רחוב בעיר מסתורית. עתה, לא רק שהיא לבד, היא גם צריכה להציל אותם מלהפוך למנה עיקרית.

הסרט עמוס דמויות ועשיר בתכנים, דימויים ורבדים עלילתיים. הוא בוחן בביקורתיות סוגיות כמו מוסד המשפחה, האחריות הנלווית אליו, ועוסק גם בשאלה המוסרית סביב עבודת ילדים וסווט-שופס במזרח הרחוק. לא פשוט, אבל אל תבינו אותנו לא נכון: "המסע המופלא" הוא שעתיים של אנימציה יפהפייה המשלבת רקעים קלאסיים וטכנולוגיות ממוחשבות. כך שיותר ממסע – זהו טריפ.

רעננה, תחילת הניינטיז, ספריית הווידאו ברחוב השוק. אני מנסה לשכנע את האחים בן-עטר לקחת את "פריץ החתול - מצוייר ולא לילדים" (כך כתוב על עטיפת סרט האנימציה הראשון בהיסטוריה שצונזר לכדי דרוג X), אבל הם יותר בעניין של סרטי הוללות צרפתיים. שם הבחורות ערומות באמת ובלי זנב. אני, את הליבידו שמרתי לתקופה מאוחרת יותר ולמביני דבר.

פריץ, חתול חרמן בניו יורק של הסיקסטיז, מתנסה בכימיקלים, פוליטיקה ומוזיקה שחורה. הוא מחפש ריגושים, אבל בעיקר חתולות רטובות (תרגמו את זה לבד לאנגלית) ואם אפשר כמה שיותר, ומזנים שונים; הוא נרדף על ידי המשטרה (חזירים), מתחבב על מיעוטים (עורב הומו שחור) ומקשיב לג'אז. בדרך, מספר את הסיפור של חיי הלילה כמו שחיות לילה אוהבות לשמוע אותו.

ראלף באקשי חייב את תדמיתו לסרט, המבוסס על הקומיקס האוונגרדי של רוברט קראמב, חתול חרמן ולא קטן בעצמו. אז עוד לא ידענו שהשניים הסתכסכו קשות על זכויות יוצרים במהלך יצירת הסרט ואחריה. זה כמובן לא מעניין אף אחד מאיתנו, שכן, אנחנו פה בשביל הזיונים. מיאו.

מדע בדיוני, מנגה, אנימה, ארט ברמה הגבוהה ביותר, פילוסופיה של המזרח הרחוק, עתידנות, אלימות מלוטשת, ההשראה ל"מטריקס", סייבר ספייס, סייבר סקס ופסקול שפשוט מפיל את התחת. "גוסט אין דה של" הוא יצירת מופת מפוספסת, שרבים מקטלגים כסרט מנגה איכותי, אבל לא יותר. ברשותכם, ננסה לתקן את הטעות הזו.

העלילה מוכרת: בשנת 2029 העולם מרושת, והאנושות תלויה לגמרי באוטוסטרדת המידע. ידע הוא כח, ושליטה במידע חשובה יותר מכסף, חיים ורגשות. הפושעים החדשים בשכונה הם האקרים, תולעי רשת וירוסים וחפרפרות ולכן השוטרים החדשים, או "סקשן 9" הם סייבר-קאפס – קצת אנושיים והרבה לא. חזקים, מיומנים ומיועדים למשימה מאד ספציפית - סרצ' אנד דיסטרוי.

מדע בדיוני טוב הוא כזה שגורם לך לחשוב, אבל גם להאמין – ברעיונות המופרכים ביותר או בתחזיות לא נעימות בעליל. "גוסט אין דה של" זה הרבה משניהם. האם תתאפשר בעתיד התפתחות אינטליגנציה מלאכותית? סביר להניח שכן. האם היא תהיה חזקה וחכמה מאיתנו? בהחלט. כמה טוב יהיה במקום אליו תיקח אותנו הקדמה? מעט מאד. עתיד ורוד? קשה להאמין. מכה בבטן הרכה? בטח! אבל יא אללה, איזה יופי של סרט לקבל ממנו את השטוזה הזו.

בונוס: טריוויה לחובבי אמ.טי.וי - כריס בראן, תחת השם Wamdue Project, השתמש בדימויים מתוך הסרט לקליפ עבור King of my Castle

הסיפור על המפלצת בארון חדר השינה, זו שיוצאת באישון ליל, הוא רק הכיסוי של "מפלצות בע"מ", הפיצ'ר הראשון של פיקסאר, שהיה מועמד לאוסקר (הם הפסידו ל"שרק" הראשון) והמועדף על כותבת שורות אלה. מאחור מתחבא סרט חכם, עמוק וחריף הדן בשאלת הגלובליזציה, שליטת התאגידים בחיינו וגם בזכות הבחירה בעידן המודרני. את כל אלו, הוא עושה באופן מצחיק בטירוף, ומרגש לא פחות.

בעולם שמאחורי הארון, סאלי (ג'ון גודמן כתיפלץ ענק ורגיש) ומייק (בילי קריסטל, מנצח בפורמט היהודי הנוירוטי) מקבלים משכורת מ"מפלצות בע"מ" - מפעל המפיק חשמל מצווחות של ילדים. משימתם היא לצאת מדי לילה לעולם האמיתי, להפחיד את ילדיכם הרכים ולאסוף צווחות ופחדים שיעובדו לאנרגיה החיונית לתפקוד אותו עולם.

לילה אחד הכל מתבלגן. סאלי ומייק חוזרים לעולם המפלצות ובמקרה מביאים עימם ילדה קטנה שהם מכנים "בו" (BOO). אחרי שהם נרגעים - הם עצמם מפחדים הרבה יותר מילדים מאשר להפך - ומבינים שאין לה יכולת להרע להם, הם מחפשים את הדרך להשיב אותה הביתה בבטחה, ומגלים שאין שום דבר "מקרי" בהגעה שלה לארצם, ועוד כמה דברים.

מענין לדון בשאלת התאגידים המנהלים את חיינו מבלי להרים גבה על החיבור פיקסאר -דיסני. דיסני יצרה ניוון היצירתי בשוק האנימציה (כמו גם תלות), אבל פיקסאר ממשיכים לספק את הסחורה. הם עדין החברה הטובים, בגלל הכשרון, ההקפדה, חוש ההומור, האהבה האמיתית למדיום, למסר ולקהל; בגלל סטיב ג'ובס, בגלל "אפל" בכלל והעובדה המשמחת שהם תפסו את דיסני בביצים. האם הם יישארו כאלה? אין לדעת. אבל כדאי מאד לקוות שכן.