פופוליטיקה

למרות הערצה כמעט עיוורת כלפי המוזיקה שלו, אני כמעט בטוח שמתיו הרברט ואני לא היינו מסתדרים. נקיפות המצפון ורגשות אשם שהיו עולים ממני, אל מול ההתנהלות החברתית שלו היו מפוררים כל ניסיון לקשר בינינו. הרברט הוא החלום הרטוב של השמאלניות, כזה שגורם לך, בדעות ובמעשים שלו, להרגיש כמו סחבה מנוצלת ומשתפת פעולה של העולם התאגידי; אחד היוצרים הבודדים שאפשר לומר שפיהם, ליבם והסמפלר שלהם שווים, כשכל משנתם ויצירתם מופנים כלפי מטרה אחת - אי צדק ועוולות חברתיות ומדיניות.

למרות שתמיד הוא היה קצת דפוק בשכל, נדמה שבשנים האחרונות הרברט הופך לאובססיבי וקיצוני יותר ויותר עם הפוליטיות שלו, הן באמירות שהוא משחרר והן ביצירות שמשקפות אותן. תחת השם רדיובוי, אחד מתוך מספר לא מבוטל של שמות שתחתיהם הוא פועל, הוא יצר את "The Mechanics of Destruction", אלבום, ששוחרר באינטרנט בלבד, והורכב מצלילים שמקורם במוצרי צריכה המוניים. כל קטע הוקדש לפאן אחר בתרבות הצריכה ובו סומפלו מוצרים שרלבנטיים לנושאו – אריזות של מקדונלד'ס, די.וי.די של פיקסאר, עיתון הסאן וכו'.

בשנה שעברה הוא הוציא את "Plate De Jour", מיני אלבום ברוח דומה (סימפולים של ג'אנק פוד ופעולות מעיים), שרובו היה בלתי אזין, למעט שיר בשם "Celebrity", שהזכיר, שמתחת לכסות הפוליטית מסתתר מפיק עם רגישות וחוש מלודי מפותח.

בחוגי אמנות מסויימים נהוג לומר, שהפער בין אתיקה ואסתטיקה הוא זה שעומד בבסיסן של יצירות מופת, אולם אצל הרברט המשוואה הזו חדלה מלהתקיים. לא בגלל שכל מה שהוא נוגע הו הופך ליצירת מופת (לגמרי לא), אלא בעיקר בזכות ההימנעות שלו מניהיליזם מוזיקלי _ משמעות הסימפול היא לעולם אינה פוליטית בלבד, אלא מעוגנת עמוק בתוך היצירה המוזיקלית.

בד בבד עם ההקצנה שהולכת ומשתלטת על צד אחד ביצירה של הרברט, כיף לראות כיצד אפילו אדם מסור כמותו זקוק לקצת איזון. בשנה שעברה, ביחד עם הפרויקט הקולינרי, הוא התפנה להפיק את "Ruby Blue", אלבום הבכורה של רוישין מרפי ממולוקו, במה שהפך בסופו של דבר היצירה הכי פופית ונגישה שלו. הרברט לקח את הקול הנוכח כל כך של מרפי והצמיד לו לופים לא שגרתיים (דגימות שנשמעו כמו מתופף ג'אז עם סכו"ם במקום מקלות וצלחת חד פעמית סנייר) ומשטחי סאונד פריקיים, שבסופו של דבר התגבשו לכדי יצירה הומוגנית ונגישה. "Scale", האלבום החדש שלו, שיצא בסוף החודש שעבר, הוא התפתחות נוספת בעלילה הפופית, שמאמצת את הכללים של העלילה הפוליטית.

על פניו, "Scale" מחזיר את הרברט לטריטוריות ההאוסיות המוכרות של "Around the House" ו"Bodily Functions", שני האלבומים החשובים ביותר שלו, שהגדירו מחדש את היחס בין קול אנושי, סימפול וקצב, באופן שהיה שכלתני בגישה ומרגש בתוצאה. אלא שהפעם הרברט לוקח את הרגליים שלו עמוק יותר לכיוון הרחבה, ומה אתם יודעים, הן לבושות במכנסי סן-טרופז.

חבר שאל אותי אם אני חושב שהרברט הוא הגלגול העכשווי של ארתור ראסל – צ'לן אוונגרדיסט שאחראי לכמה מקלאסיקות הדיסקו החשובות ביותר. ההקבלה הזו היא נכונה ברמה התיאורטית, אבל כשמקשיבים לתוצאה, האמת היא שהדיסקו שהרברט מצטט כאן הוא דווקא זה שהגיע מכיוון פילדלפיה (ובמיוחד צמד ההפקה של גאמבל אנד האף), עם נוכחות גבוהה של כלי מיתר ותזמורים אפיים, שנותנים קונטרה מלודית לדני סיציליאנו, הזמרת הקבועה ושותפתו לחיים.

הפתיחה לא משאירה מקום לטעויות. כבר מ"Something Isn't Right", השיר הראשון, אפשר לשמוע, שהרברט הגיע במצב רוח של כדור מראות. המלים אמנם מרפררות לאימפריאליזם האמריקאי, אבל הכינורות שמלטפים את סיציליאנו מרחיקים אתכם ממחשבות על קורמורנים מרוחים בנפט, או ג'ורג' W, לכיוון הפרדייז גראז' והמקצב הדיסקואידי מסדר את טווח הנשימה לשעה הקרובה.

"The Movers and the Shakers", השיר השני, מורח את החיוך בנדיבות על הפנים, כשהוא מגביר את הקצב, מחזיר את ההפקה למיקרו-האוס המזוהה עמו (אגב דיונים על מינימל האוס וטכנו, רק תזכרו מי היה כאן קודם), עם שימוש בטכניקה דאבית ממסטלת, שצמחה ביחד עם הדיסקו והתנגשה איתו פעמים רבות כל כך וכלי נשיפה לא מכוונים. השיר הבא, "Moving Like A Train" (מחווה לתכנית הטלוויזיה המיתולוגית "סול טריין"?), הוא אולי הפקת הדיסקו הכי מרשימה שנעשתה מאזורי המגודרים של האלקטרוניקה השכלתנית.

נדמה שבכל הטווח של תת הז'אנר המכונה נו-דיסקו, שזכה להייפ בשנה שעברה עם כיבוש ארגזי התקליטים המאסיבי של מפיקים כמו לינדסטרום, לא השכיל איש מהם לאחד בין האפשרויות הבלתי מוגבלות שחובן בתוכו הסמפלר, לגרנדיוזיות של הפקות הדיסקו הקלאסיות. ההבדל הוא שבעוד ולינדסטרום וחבריו מעדיפים להביט בדיסקו המלוכלך, האנדרגראונדי, שלא קיבל מעולם את הכבוד המגיע לו, הרברט, שכבר התנסה בפרויקט ביג-באנד יומרני לפני שנתיים, מרים את הכפפה ומחלץ מבין הכפתורים את אותו עושר דיסקואידי נוצץ, אולם ללא הגחמות של אנכרוניזם ורישול מכוונים, שייתנו ניגוד של מודעות עצמית מיותרת.

בכלל, נדמה לי שהשורש נ.צ.ץ מלווה את "Scale" לכל אורכו ורוחבו. אם בפתיחה נמצא הצמד סיצילאנו במועדון ניו יורקי יוקרתי, על קו תפר מטפאורי שבין שנות ה-40 ל-70, שירים כמו "Those Feelings", "Movie Star" ו"Just Once" מציבים את סיציליאנו עם שמלת פאייטים על במה בלאס וגאס, אם רק היו מחליפים בה את כל מכונות המזל למכונות תופים, את הקוקאין לקטאמין ואת הניאונים לפליקרים, עם עיבודים עשירים שרק מדגישים עד כמה הקול שלה הוא עצום, במובן הג'ודי גארלנדי.

בדומה לשתי היצירות הגדולות שלו, וגם לשת"פ עם רוישין מרפי, "Scale" הוא אלבום גדול. לא פחות. אלבום שמצליח להיות הרברט במאת האחוזים מצד אחד, כלומר לא להישמע כמו שום דבר אחר, ולהעלות את הרף ההפקתי הם בנוגע ליצירה שלו עצמו והן בנוגע לסטנדרטים שהוא מציב כרגע לכל מי שחשב עד היום שהוא יודע לסובב כמו שצריך את הכפתור של הסמפלר.