אמא, תכבי את הג'וינט

מי שעקב אחרי התקשורת הישראלית בשבוע האחרון, עלול היה להתבלבל ולחשוב שישראל, בדיוק כמו "המופע של שנות ה-70", תקועה איפשהו שם, בתקופת גולדה מאיר (כולל סיגריות צ'סטרפילד בלי פילטר). הבעיה היא שהפרק משבוע שעבר היה לא ממש מצחיק, כשהכוכב הוא רוג'ר ווטרס, ולא אשטון קוצ'ר. במקרה הטוב זה פתטי.

רבות כבר נכתב על גל האומנים, שעבר זמנם ובכל זאת מתקבלים אצלנו בזרועות פתוחות, אבל בתחילת יולי, סוף סוף נחזה בהופעה של אומן, שלא רק שנתפס כרלבנטי, אלא נמצא בשיא פריחתו.

דוונדרה בנהארט מגיע לתל-אביב (6-7 ביולי, לבארבי), וזאת רק כחצי שנה לאחר שהוציא את "Cripple Crow" - אלבום ששילב פולק עם כל דבר אחר, והקפיץ אותו הרחק מהסצנה שהקים במו ידיו, אל - עד כמה שזה נשמע פרדוקסאלי – המרכז של האלטרנטיב. כל מי שעקב אחרי הקריירה של ההיפי מסולסל הקול, מכיר היטב את הדרך שעבר, מהיותו נווד מדוכא וחסר כל, ועד הכתרתו כנביא הניאו-פולק, סנדק הפריק-פולק, והאיש שהכי נפוץ לתפוס בכותרת של אתר האינטרנט פיצ'פורק.

דוונדרה לא נקלע לתהליך הברייט-אייזציה (או קורט קובייניזציה), וההצלחה לא הפכה אותו לאומלל, אלא למאושר, שמפיץ אידיאולוגיה של אהבה חופשית ופציפיזם, בעזרת ריקודים וקפיצות חסרות תכלית על במה – סוג של ילד פרחים נאיבי, שדלוק מהחיים ומהחומרים שהם מפיקים, ותמיד מחפש לחדש, לעניין וליצור, ובעיקר, לסחוף את כולם אחריו.

וככה בדיוק צפויה להיראות ההופעה שלו – אם תדליקו מצתים ותזמזמו את השירים כאילו הייתם בפגישה החודשית של נוער הנרות, סביר שתקבלו נזיפה מהסנדק, שמצפה מכם לרקוד, להשתגע, ולהעביר את המופע בכיף ביחד איתו.

לפני מספר חודשים צפיתי בקולנוע של "האוזן השלישית" בהקרנת וידאו של הופעה, שערך דוונדרה בפאריז. מסיבות כאלו או אחרות, אני לא זוכר פרטים מדויקים של מה שבדיוק הלך שם, אבל התמונה הגדולה נראתה כך: רחוב סגור, דוונדרה עם להקה עמוסת נגנים על במה שממוקמת באמצע הכביש, ראפרים צרפתיים, זמרת הרה מתרוצצת מאושרת, כאילו הילד של דוונדרה עצמו נמצא בתוכה, והקהל, שמורכב מעוברים ושבים, עולה על הבמה, רוקד, מתנשק, ומנגן בכלים של דוונדרה, ששר ומחבק את כולם.

קשה להאמין שההופעות בארץ ילוו באותה חופשיות היפית – הוא מגיע רק עם שלושה נגנים ולא עם השבט שמלווה אותו בדרך כלל - וקשה להאמין, שהעם שלנו ייסחף בצורה טוטאלית אחרי האיש המטורף הזה, שעל הבמה. אבל, גם עם חצי מהאנרגיות – וחצי אצלו זה לאפה אצלנו - זו עדיין תהיה מסיבה נדירה של פעם בחיים. העיקר הוא, שלשם שינוי, להורים שלכם לא יהיה מושג על מה אתם מדברים, ובעוד שלושים שנה, כשהילדים שלכם ייסעו לראות אותו בלטרון, אתם תדעו שהוא כבר לא מה שהוא היה פעם.