חלק ראשון
וכל אותו זמן הפה לא נסגר. לא נסגר ולא נפתח אלא נמצא. נוכחותו מורגשת, דודה מילי אמרה, קחו זאת לתשומת לב. מעט רוק נצבר שם. הפה הוא פצע, פצע שלא מדמם. בינתיים.
ולחתום את הפה, לסגור אותו. מעבר לשפתיים הדקות ולשיניים הזקורות, הארוכות בקרקעיתן, לסגור. זה אומר לא להיות... לא להיות... להיות אדם. קפוא, קשוח, מעט אוויר בפנים.
והיא פנתה אל חברתה מעל לשולחן הקפה. זו שותה וזו שותה. המבט גווע.
דודה מילי, היא לימדה פעם אריתמטיקה, כיתה של צוערים היתה לה, אבל חדלה. קודם לימדה לתפור. החזיקה מחט ישרה ביד ימין. קוף גדול למחט, בו ימצאו להם מנוחה שני האוהבים, ומקום צנוע גם לרהיטים. וביד השנייה חוט שחור. עכשיו תסתכלו עלי.
יד אחת לא זזה, המחט ישרה לגמרי, אם היד לא יציבה לא יעזור כלום. היד צריכה להיות יציבה. זו יד של אדם, ורצוי אדם ללא מחלות, דודה מילי מוסיפה ואף אחד אינו צוחק. והיד השנייה אוחזת חוט שחור, ולאט לאט, משמאל לימין, חוט רפה מה הוא כבר יכול לעשות מתקרב אל חומת העיר. עיר בצורה. רק סדק קטן יש בה ודווקא אליו הוא חייב להיכנס. דרך הסדק ייכנס אל העיר כדרך הגיבורים ויכבוש אותה מבפנים. ה?קטור המופלא יגיש את הגביע השטוח אל שפתיו ומרחוק יישמע קול מנצחים, החוט.
יש שאלה: מותר להרטיב מעט כדי שיתקשה? אם נרטיב ברוק את הקצה של הקצה יתקשה לרגע ואז... דודה מילי חושבת. הפה התאבן בינתיים. מעט רוק שהיה שם התייבש. עכשיו אין רוק. אין כאן עודפים. תבוא בפעם אחרת.
מ?יה עוזבת את בית?הקפה. היא מסתכלת בשעון. שם שתתה קפה, יצאה לשירותים, התייפתה. דיברה עם נועה. לא מעלה ולא מוריד. טוב מילא, נראה. כבר העורק פועם בדופן באופן שונה. למה כל זה, למה כל זה, לעזאזל, אהוב, אהובי.
היא חוצה את גרוזנברג ומכונית שחורה הודפת אותה קלות. קיבלת מכה? נפלת? כן נפלה. אבל לא נחבלה. האיש שנהג ברכב יצא מתאו. עוד יש חמלה. תודה, לא קרה לי כלום, הוא אוחז בכתפה, אין צורך להגיע לבית?חולים? תודה. באמת לא. ומכאן כבר לא רחוק לבית?הספר. הנה הרצון התעורר מתרדמה עמוקה. תרדמת.
הנה, בחדר ריק (חדר מורים) המורה יושב. מחברות חשבון קטנות פתוחות לפניו וחלונות מלבניים ארוכים מעבר לגבו, בצדם וילונות תלויים ברישול, מכווצים מלפנים כמו בחדר טבע של בתי?ספר. המורה מצונן. לצדו ממחטה גדולה מקופלת. צריך לנגב את האף. המורה. הנאהבים אינם יודעים שהם נאהבים. זה לא סביר, המורה מצונן כל?כך ובחוץ יום שמש. החיים מתכווצים בסוף. דלת נפתחת ונסגרת. הנה נזרקה אבן כבדה אחת למים והכול השתנה, לפחות כאן, בעולם שבין קני הסוף והחרדונים, חלו כמה שינויים. מ?יה מפשילה את שערה לאחור: הבאתי כמה תרגילים. עוד יש זמן. עוד יש זמן. מחברת החשבון חצויה. לכן היא קטנה. יש לה עטיפה ורודה.
המורה מסובב את שעון היד שלו חצי סיבוב פנימה. פני השעון מוטים אל פניו של המורה מתוך פ??נים אמת היד שלו. כמה זמן עוד נשאר? כמה זמן? רק המורה יודע. כך הוא חושב. חינגא בר סגור בבקרים. התוכנית האמנותית מתחילה בשתים?עשרה בלילה אבל מיה היתה שם פעם, זה לא רחוק מבית?הספר. גם משעמם. עד שהתוכנית תתחיל מחכים ושותים משקה אחד בכוס רחבה ולא משלמים כי המחיר כלול. ואחר?כך מתחילה התוכנית. גם כן משעמם.
השלט, כמו באותיות יפניות, אות מתחת לאות, במאונך. בבוקר הוא שקט והבוקר מתחיל באחת?עשרה בערך ובערב נפתחת קופה קטנה מאוד, בעצם אשנב, והשלט מקבל זרמים חשמליים ונורות צהובות מהבהבות סביבו. כל אחת בתורה. מהבהבת לרגע.
עמדה חמתו של תמוז באמצע שמים, משפיעה. שפע של אורות ונגוהות על שדמות אוקראינה וג?נ?יה.
בקפולסקי אלנבי מתקיימת פגישה בין גבר לאשה. אולי זימנו זה את זה בטלפון איכשהו. מיה יושבת ומנסה להיזכר בכל מלה שהמורה אמר, ובדרך הפשוטה ביותר לפתור שאלה בחשבון שכבר לא תשכח אותה עד שגם היא תישכח. ומצד ימין יושב חייל ליד אשה בוגרת. האשה הזאת, מן הדין שתדע כל דבר.
לפעמים היא שואלת ישירות הנה כאן הקורס היה סגור וצריך למצוא דרך אחרת כדי לעקוף איך לא אמרת שהיתה לך עצירות? איך אתה הולך לרופא שיניים, אפילו באלנבי, זה לא חשוב, ואתה לא מספר שיש לך עצירות? ואתה מתפלא אחר?כך שהיה שטף דם כזה? החייל מושך בעפעפיו והאשה אולי היא מתרגמת ספר בשעות הפנאי שלה מוציאה מהתיק כמה דפים ריקים. הנה כאן שתי תוכניות אלטרנטיביות, היא רושמת ומזמינה עוגת סברינה לבנה?אדומה. פעם אחרונה. אבל העוגה לא טעימה כמו שהיתה לפני שנים. עוגה לא טובה. אפילו לא לפני עשר שנים אפילו חמש. אולי פחות טובה. והאשה מן הפגישה אומרת: לא. אף פעם לא הייתי לגמרי לבד. אתה יודע איך זה. לגמרי לבד לא. היא אשה צהובה, והגבר, אולי הוא תוהה אם להיכנס לזה. הוא אומר: לא. התכוונתי לשאול אם היו לך קשרים מחייבים, והוא מדגיש את המלה מחייבים. קשרים שנמשכו הרבה זמן. כן, האשה אומרת, הקשר הכי ארוך היה שנתיים וגרנו בדירה אחת. האשה עבה מעט. היא לובשת חצאית בצבע תכלת וחולצה צהובה. על החולצה יש פרחים בהדפס רחב.
מיה מזמינה קפה. היא מנסה לחשוב על המורה. אחר?כך תראה את האשה הצהובה ברחוב. ליד רמב"ם האשה תנסה לבחור לעצמה מצת לגז בין רבים שהרוכל פורש על המדרכה. רוכל שזו מרכולתו היחידה. קחי את זה, זה צבע יפה, הוא מצביע על מצת כחול. הגבר בכל זאת מחליט לנסות ואם אבוא פעמיים בשבוע, בכל יום שני וחמישי, זה בסדר?
מיה קיבלה עבודה בארכיון של ICA. היא מתייקת מכתבים של דואר יוצא, ומכתבים של דואר נכנס היא צריכה לשמור במעטפות גדולות. מכתבים אלו, יגיע זמנם לתיוק במועד מאוחר יותר. לפעמים הם הולכים לאיבוד או מ?תבלים עד שיגיעו לידיה של מיה, אחרונת הפקידות בסניף התל אביבי של חברה בינלאומית לכימיקלים, ובדרך כלל הם נושאים עליהם הערות, דברי השררה לנמוכים ממנה: עמוס, תבדוק מה קורה שם, או: עמוס, תראה אם אפשר לברר. בדוק בלוח הרכבות. הרכבת של 10:30 חייבת להישאר הרכבת של 10:30 בכל מקרה. ולפעמים רק: לטיפולך.
עמוס זה, ידיו מל