הבאנגלס, Eternal Flame

רבות מספור הן הרעות החולות בעולם הפרסום המקומי. זו המרגיזה ביותר לטעמי, ואני לא מדבר על הנטייה של נשים בגיל העמידה להתיילד ולחקות קולות של תינוקות בפרסומות לטיטולים, היא גרסאות הכיסוי הישראליות לשירים לועזיים. מי מאתנו חף כיום מצלקות מיותרות וטראומטיות שליוו את הקאוור של ירמי קפלן ל"קריפ" של רדיוהד בפרסומת של קאסטרו? או בזיכרונות כואבים מפרסומת אחרת, לבנק לאומי, שבה ישראלי עם מבטא של עגלון צ'רקסי ניסה לחקות את ניל טאננט מהפט שופ בויז, ב"Se A Vida E".

הסיבות לשימוש בקאוורים עבשים היא ברורה – זכויות היוצרים על שימוש בשיר המקורי יקרות מדי, ומשרדי הפרסום סומכים על הציבור המטומטם, שגם ככה לא ירגיש בהבדל. ההתנהלות הזו, יוצרת בעיני בעייתיות כפולה. לא רק שהשירים המקוריים – ועל חידושים לא יכול להתקיים פיקוח שישמור על איכותם – נשללים מזכותם האמנותית הראשונית, אלא היא גם עושה עוול עם יוצרים מקומיים, שמאבדים הזדמנות לקבל חשיפה רצינית. במקום לעשות חריש עמוק בתוצרת המקומית, ולנסות למצוא בה פנינים חבויות, שגם לא יעלו מיליונים וגם יזרימו דם חדש לתעשיית המוזיקה,(אגב, פרסומות הן המקדם המוזיקלי הבכיר בארץ, אפילו יותר מגלגל"צ וקיימים תקדימים, שבהם שיר וותיק הגיע לפלייליסט על סמך שיתופו בפרסומת), הולכים הישר לפתרון הכי פשוט ושחוק שקיים בספרי ההדרכה של הפרסומאים ("כך תרכוש ג'יפ במהירות השיא" ודומיהם).

לא שתעשיית הפרסום אמורה להיות קטליזטור לאחותה המוזיקלית המקרטעת, אבל היה נחמד אם היתה קיימת ביניהן סימביוזה על בסיס רחב יותר.

בכל אופן, הקורבן האחרון של אותה תסמונת קאוורים, הוא "Eternal Flame" של הבאנגלס. למרבה ההפתעה, מעשה הסדום בבלדה הזו, שב-1988 שהתה במשך חמישה שבועות במקום הראשון המצעד הבריטי, מתבצע רק עכשיו, בפרסומת החדשה של הוט. הייתם יכולים לצפות משיר, הנטוע עמוק כל כך בזיכרון הישראלי, שיזכה לכבוד המפוקפק בהזדמנות קודמת, אבל משום מה רק עכשיו השכילו לשייך בינו הלהבה הנצחית שלו, לבין כל מה שחם אצל הוט.

לבאנגלס, חמישייה אמריקאית-נשית היו לא מעט שירים מצוינים – "מאניק מאנדיי, שכתב להן פרינס, "Walk Like an Egyptian", עם השריקה המדברת והריקוד הטיפשי שליווה את הקליפ ואפילו החידוש ל"Hazy Shade of Winter" של סיימון וגרפונקל, אבל אין ספק שפסגת היצירה שלהן היא אותה בלדה אלמותית.

זה אולי נשמע מוזר, אבל "Eternal Flame" היא אחת הבלדות הבודדות שמדברת על אהבה, ללא סייגים וללא קשיים. אין כאן שום סיפור מסגרת של בגידה, או אהבה אסורה, אלא רק טוהר שנמשך מתחילתה ועד סופה. בבית הראשון אמנם קיים היסוס מסוים כשסוזאנה הופס, הסולנית, שואלת את מושא השיר "האם אתה מרגיש אותו דבר?", אבל הלהבה הנצחית עליה היא מדברת לא יכולה להיות חד צדדית. מדובר בשלם שגדול מסכום חלקיו. בסי-פארט ישנו רגע בו הופס מדברת על הבדידות שבחיים, אבל הבחור אליו היא ממענת את השיר, הופך אותם לשווים, כלומר שלא רק שהאהבה אינה הסיבה לקושי בחיים, כברוב הבלדות, אלא היא הסיבה לקיומם. מקסים.

ההפקה המוזיקלית היא נוסטלגית לגמרי, ושואבת את עיקר השראתה מהסאונד התמים של שנות החמישים, בייחוד בזכות קלידי הפעמון שמלווים את השיר לכל אורכו ומעניקים לו את אותו סאונד ייחודי ואיכויות של "End of the World", "Only You" ו"You've Lost that Loving Feeling".

השיא מגיע, איך לא, בסי-פארט, שמעבר להיותו הרגע המוצלח ביותר הן מבחינת שינויי האקורדים והן בהפקת השירה, שמוציאה כל כך הרבה רגש ועוצמה מהקול של הופס, הוא גם הרגע לו כולם מחכים מתחילת השיר. אם יצא לכם לשמוע אותו פעם ברדיו, כלומר אם יצא לכם אי פעם לשמוע תכנית של לילך ברנע, אתם בטח יודעים, שמהרגע שהשיר מתחיל לא תרשו לאף אחד להעביר תחנה, עד שתשמעו את הזעקה המוחצת – "Say my name, sunshine through the rain". מי שלא הצטרף בקול גדול לשורה הזאת, וסיים אותה בדואט של שני קולות עם עצמו כשהוא שר "I don't wanna lose this feeling", חייב ללכת דחוף היום לקרדיולוג, כדי לבדוק אם יש לו בכלל לב.

בקרב על הבלדה של שנות השמונים, בין "לחישה פזיזה" של ג'ורג' מייקל, ל"שמור תפילה" תפילה של דוראן דוראן, לבאנגלס יש מקום של כבוד. עדיין לא החלטתי איזה, אבל זה בהחלט רעיון לא רע לטור אחר.