הביקור האחרון שלי במשרדי מס הכנסה הוא חוויה שחורה שעדיין רודפת אותי בלילות. בגלל שידוע, שצריך להסתכל להישיר מבט אל הפחד, ולמרות ההעדפה שכבר ינכו לי 50 אחוז מס ויעזבו אותי לנפשי, החלטתי להגיע לקריית הממשלה - אותו בניין שמאגד את שלל המשרדים עם התורים בתל-אביב - ולהסתכל הישר בלבן של העין של פקיד השומה האכזר.
ההרפתקה הלא נעימה הזו, לוותה בעזרת האלבום החדש של תום יורק, שהתאים לסיטואציה כמו כפפה לאו.ג'יי סימפסון. למי שלא יודע, בקריית הממשלה החדשה, בנוסף לתורים ארוכים כמו נאום של אולמרט ופקידים חמוצי פנים, יש גם שיש, משרדים וחנויות. ריחוף על מדרגות נעות בתוך המבנה הענק והכה מנוכר הזה, כשבאוזניות בוקעת מוזיקה ממוחשבת ומדויקת, נותנות לתהליך נופח של עתידנות מתובלת בקור תעשייתי - אתם נמצאים בתוך סצנה מתוך איזה סרטי מטריקסי, כשלפי הקלישאה, כל האנשים סביבכם נעים במהירות, ולא שמים לב לכך שהם רובוטים אנושיים, עם אישיות שנבלעה במערכת.
נחזור כמה צעדים אחורה, ונהיה ממוקדים יותר. רדיוהד היא אחת מהלהקות הכי גדולות שפועלות בימנו, ומשום מה, לצד המוני מעריציה, הרבה מתייחסים אל תום יורק, הסולן שלה, כמו שהתייחסו לאייס קיוב בתחילת דרכו - הוא הניגר דיי לאב טו הייט. הטענות נגדו אומרות, שהוא בכיין מדי (אבל למי אין מלא חברים שמקטרים המון? לפחות הוא יוצר מעולה), ושהמוזיקה שרדיוהד עושים היא תמיד סך כל ההשפעות עליהם באותה תקופה ללא פערי תיווך (אבל כל עוד הוא מצליח להחדיר קצת אוונגרד למיינסטרים, הרי זה משובח).
יופי פסטורלי צרוף
"The Eraser" הוא האלבום הראשון של יורק לבדו, שמשום מה, התעקש וחזר על המשפט "אל תקראו לו סולו" (נו באמת, זה לא אלבום סולו בערך כמו שלישראל אין כוח גרעיני), למרות שהלכה למעשה מדובר במהלך לגיטימי לחלוטין - יורק כבר בן 38 והוא רוצה ליצור לעצמו אישיות גם מחוץ ללהקה הקבועה (שירים בודדים עם ביורק, ספארקלהורס, אנקל ופי.ג'יי הארווי זה לא מספיק); אמנם חלק מהשירים ישבו במגירה שנים, יועדו לרדיוהד תחילה, ונוגנו בהופעות של להקת האם, אך הם כולם שלו, ובגלל שהוא הדמות המרכזית שם, הקו לא מאוד רחוק ממה שכבר שמענו בעבר.
העובדה שהאלבום יוצא בלייבל האינדי הפעיל והמוצלח XL, מעידה גם על כך שתום לא רצה לגרוף הון בחוזה שמן, אלא פשוט להוציא את מה שעל ליבו. בשביל לשים את הבייקון על השולחן יש את רדיוהד, (החדש שלהם, אגב, צפוי להגיע מתישהו ב-2007).
אלבום הסולו-לא-סולו הופק על ידי מי שנחשב לעיתים החבר השישי ברדיוהד, נייג'ל גודריך, והוא סוג של דיאלוג בין השניים, שמבוסס כמעט במלואו על אלקטרוניקה. מדןבר בההמשך ישיר ל-"Kid A" ו-"Amnesiac", שמתעלם מהעובדה ש-"Hail to the Thief" בכלל התרחש, וטוב שכך. התקופה הזו היא היפה ביותר בתולדות רדיוהד, כאשר לא מובנת לי, ולו לרגע, הטענה ש-"OK Computer" הוא היצירה השלמה ביותר שלהם, או ש-"The Bends" הוא יותר מסתם אלבום רוק של להקה בריטית נחמדה.
"קיד איי", לדעתי לפחות, הוא אחד מחמשת האלבומים הטובים בכל הזמנים, ו-"The Eraser" לא רחוק ממנו כלל (מבחינה מוזיקלית, לא במיקום בטבלה הפרטית). אז בסדר, אין בו את השוק הראשוני, או שיר שמתקרב אפילו במקצת לשתי יצירות המופת "Idioteque" ו-"How To Disappear Completely", ואולי הוא גם טיפה פחות מגוון מאותה הבלחה שמימית, אבל כל קטע מהתשעה שמוצגים פה, לא רק שמעביר אינטימיות אטומית, אלא מהווה גם יופי פסטורלי צרוף, שמלטף, כואב, ומעביר את המחשבות שמתרוצצות בראש, במכונת שטיפה ענקית, שמערבלת, מקרצפת, ומוציאה אותך מבולבל למדי. באופן מענג, כמובן.
ב-"Cymbal Rush" יש פסנתר עדין, ואמביינט גליצ'י רך סטייל השיר "Motion Picture Soundtrack", שמתגבר לאט לאט; גם בשיר הנושא הפותח יש פסנתר, שמלווה במקצב של מכונת תופים, ובשורה שמצהירה כי "ככל שתנסה למחוק אותי יותר, יותר, יותר, אני אופיע יותר, יותר, יותר"; "The Clock" משלב את האלקטרוניקה עם גיטרות ובנג'ו, ונראה לי, שאיזשהו מסר פוליטי אנטי-בוש טיפוסי מתחבא שם בטקסט; "Black Swan" הוא להיט שמחכה לקרות (במובני "פארוניד אנדרויד") - עם שימוש יעיל במילה "פאק", לחן שווה, ושטיח באס מעולה. ואם כבר באס, אז הליין שמופיע ב-"And It Rained All Night" הוא כמעט גריימי.
אסור גם לשכוח את "Analyse" המעולה, ואת הרצועה הטובה באלבום, "Skip Divided", בה העיבוד מרשים, השירה של תום הופכת לפחות מיללת ויותר נמוכה, והשורה "כן, אתה טיפש, אתה טיפש, שנשארת בסביבה, שנשארת בסביבה" חוזרת לה, וחודרת עמוק.
אין מה לומר, שיחק אותה הבחור. הקול שלו יושב הכי טוב על אלקטרוניקת IDM שכזו, ולכן סביר, שהאלבום הבא של רדיוהד, שכנראה ישלב יותר גיטרות אף מקודמו, לא יצליח לגעת באותן נקודות, ש-"The Eraser" לוחץ עליהן טוב כל כך. ניסיתי לברוח מזה, אבל כמה שהמשחק מילים הזה דבילי, ככה הוא מתאים - תום יורק על כולם בקשת.
תום יורק, "The Eraser" (בי-אן-אי, XL)