אכלו לי, שתו לי

לפעמים אין מנוס אלא להיתלות באילנות גבוהים, על כן אפתח בציטוט משירה של רוני סופרסטאר: "כן, אתה שחור, אתה קשוח, סבלת מקיפוח, אז מה כל כך דחוף לך להיות גס רוח?". כך, אם לסכם, נשמעת הפרסונה הציבורית של איציק מרדכי, כפי שהציג אותה הוא עצמו בראיון עם אילנה דיין, אחרי שש שנות שתיקה. שש שנים שבהן מרדכי, אלוף במיל', שר ביטחון במיל' ופוליטיקאי במיל', הורשע בביצוע מעשים מגונים ונעלם מהזירה הציבורית.

בזמנו הוא לא הגיב ציבורית להאשמות, מלבד הכחשה לקונית. אבל הזמן חלף עבר, בית המשפט עשה את שלו, והפרשייה פחות או יותר נשכחה, עד שמישהו החליט שמרדכי צריך להחזיר את הדרגות. גם זו סוג של בדיחה; בימים שבהם צמרת המשטרה מתבוססת במעשי שחיתות והגווארדיה הביטחונית מיטלטלת בין מחדלים לסיכולים כה לא ממוקדים, שעושה רושם שעוד נפגוש אותם מתישהו בהאג, רעיון שלילת הדרגות של מרדכי, נשמע כלעג לרש. אתם יודעים, לפחות הוא לא רצח אף אחד.

ברם, בימים שחוני חדשות צהובות כימינו אנו, די גם בכך כדי להשיב את האיש הזה לתודעה. שמא בשורה בפיו, אולי מידע חדש, הארה, וידוי חושפני, או הכאה על חטא. העיקר, שיהיה משהו עסיסי לנעוץ בו שיניים בהפוגות הדיווחים מהנעשה בעזה. אלא שמרדכי, ממש כפי שהיה בימי מלכותו, נותר איש אפרפר משהו, שניסוחו איטי ומסורבל ומילותיו פשוטות. כזה הוא; איש צבא קלאסי, לקוני וחד מבט.

השורה התחתונה של וידויו החושפני היא "אינני אשם". אילנה דיין עושה את עבודתה כראוי, מקריאה לו מתמלילי החקירה את הפרטים המלוכלכים של מקרי התקיפה, את המונולוגים המושפלים והזועמים של הקורבנות, אבל מרדכי בשלו. "נעשה לי עוול גדול", הוא מכריז, ומשוכנע, שגורמים אינטרסנטים עלומים חברו זה לזה במין מזימת על, שהקיפה את כל מערכות המשפט והמשטרה על מנת להפילו.

עשו לי, שתו לי, טחנו על הגב שלי את הקונספירציה הכי גדולה במזרח התיכון. זה כי אני מזרחי, כי מיניתי את מופז, כי לא מיניתי אחרים, כי עיתון אחד יצא נגדי, כי אחר היה בעדי, בגלל הפריימריז, בגלל הבחירות, ובעיקר בגללן. בגלל המתלוננות. על אחת הוא אומר שבעימות המשפטי היתה, ציטוט, "חצופה, אגרסיבית, מדברת בלשון בוטה". אחרת "הודתה" ש"יכול להיות שנתתי לו להבין לא נכון", שלישית "מדמיינת כל מיני דברים". אבל לא הוא. הוא תמיד חף מחטא.

מנין שואבים הגבר-גברים את החוצפה הזו, להישאר אפטיים לגמרי לסבלו של הזולת? מה מלמדים אותם שם בבה"ד 1? איך הם יודעים לשמור על ארשת פנים קפואה לגמרי, גם כשדיין מדברת על המתלוננת א' שבכתה בזמן שמרדכי גהר עליה בסיטואציה כזו או אחרת? מרדכי, מיותר לציין, בכלל לא רואה את הדברים כך. מבחינתו תמיד מדובר ב"דברים מינוריים" - לא ברור למה הוא מתכוון כאן – שנוצלו בידי כוחות אדירים במערכת הפוליטית, רק כדי לתקוע את הפרענק, שהתקדם מהר וגבוה מדי. נשמע, אפעס, קצת פרנואידי? לא לפי מר מרדכי.

זו יכולה היתה להיות עוד פרשייה כלבוטקית של בכיר, המנצל את כוחו לסיפוק יצריו, אבל משהו בקהות החושים של מרדכי, מי שהיה מבכירי הביטחוניסטים, יכול לספק נורת אזהרה למקום האטום רגשית וקוגניטיבית, שאליו הידרדרה מערכת הביטחון. דרך פרשת אונס הקטינה בבסיס חיל האוויר וכלה בהפגזות הקטלניות בעזה, הפרצוף האטום של מרדכי, המרוכז כל כך בעצמו, יכול באותה מידה להיות פרצופו של כל קצין שמיתמם לנוכח האשמות כאלה ואחרות: החל מסחיבת ציוד ושחיתות כלכלית, דרך אונס קטינה וכלה בהפגזת אזורים עירוניים בעזה מבלי לחוש יותר ממכה הקלה בכנף המטוס.

ומה באשר למרדכי? כמה זמן יכול איש כמוהו להישאר בתהום הנשייה התקשורתית? את הראיון הוא חותם, סוף כל סוף, באמירה רגשית. "אני מתגעגע לעמדת השפעה".