בסיסטית מחפשת להקה: פורטסטטיק

מישהו שאל אותי השבוע בפאב מה מתנגן אצלי כרגע במערכת. עניתי שנאלצתי לשמוע את הפריימל סקרים הרבה לאחרונה כי ככה זה במקצוע שלנו. לא אמרתי לו, שאין לי מערכת ושכחתי לציין שאני כל הזמן שומעת את Portastatic, למרות השם המעצבן (זה גם נייד וגם סטאטי, תחשבו על זה).

פורטסטטיק הוא הרכב הצד של מאק מק'קון (כמו על הרבה דברים אחרים, גם על האיות אני לא מתחייבת), שהוא הסולן/גיטריסט של Superchunk ואחד ממייסדי הלייבל מרג' רקורדס. כשהיינו בתיכון היינו משתוללים לצלילי "Fishing" של סופרצ'אנק מתוך אוסף הסינגלים הצהוב שלהם. מאז לא כל כך הייתי בקטע שלהם, אבל פורטסטטיק הזכירו לי את ימי הרוק האלטרנטיבי הנחמדים של שנות התשעים.

בימים אלה הוציאו פורטסטטיק פסקול לסרט אינדי אמריקאי שלא ראיתי (זה בסדר, הוא עדיין נמצא בסיבובי פסטיבלים ראשוניים) של במאי שאני לא מכירה, בכיכובו של לוקאס האז - ההוא שהתפרסם בתור הילד הקטן מכת האמיש בסרט "העד" (פנינת אייטיז עם הריסון פורד וקלי מק'גיליס) ומאז שיחק במלא סרטי אינדי כי יש לו אוזניים בולטות מדי כדי להצליח בהוליווד.

לסרט המדובר קוראים "Who Loves the Sun?" והפסקול הוא יצירה אינסטרומנטלית נעימה ורכה, אך די משעממת, שטובה בעיקר להאזנה בזמן נמנום או אכילת פירות. אבל מה, הפסקול החדש הוא תרוץ מצוין לחזור לאלבומים הקודמים של פורטסטטיק, ובעיקר לאלבום האחרון, "Bright Ideas", שיצא בשנה שעברה.

האלבום הראשון של פורטסטטיק, "I Hope Your Heart is Not Brittle" ("אני מקווה שהלב שלך הוא לא בריטה") מ-94', נפתח בקטע אינסטרומנטלי מתזמזם, שמצהיר שכאן לא מדובר בסופרצ'אנק. בפורטסטטיק מק'קון הלך לכיוון תזמורתי וניסיוני יותר, עם סינתיסייזרים, כלי נשיפה וכלי מיתר, כשהוא תמיד נושק לרוק ממנו הוא בא, אבל מרשה לעצמו לטייל לכל מיני כיוונים, ואף נעזר בחברים מאחת הלהקות המוזרות (איזה מקצבים, יא חביבי) והאהובות באינדי האמריקאי, Polvo.

מאק מק'קון - גיבור האינדי של צ'אפל היל, צפון קרוליינה - שיתף פעולה במשך השנים עם לא מעט פיגורות אחרות בתחום, כמו בוב פולארד מ-Guided by Voices (תחת השם Go Back Snowball), חברים מלאמבצ'ופ, סליטר קיני ואחרים. פורטסטטיק - שזה בעצם רק הוא פלוס משתפי פעולה מתחלפים מפרויקט לפרויקט - הוציאו במרג' רקורדס תשעה אלבומים החל מאמצע שנות התשעים, כולל שני פסקולים (לסרטים של אותו במאי, מאט ביסונט, שהוא מעריץ של סופרצ'אנק מסתבר) ואלבום אחד, שמק'קון הקליט עם מוזיקאי הג'אז קן וונדרמארק וטים מולוונה.

אם סופרצ'אנק היא להקת רוק אלטרנטיבי קלאסית, אז בפורטסטטיק מרשה לעצמו מק'קון להיות הרבה יותר מלנכולי ואינטרוספקטיבי. כאן הוא חורג מאתיקת הגיטרה-בס-תופים המלוכלכים של האינדי האמריקאי של הניינטיז, ומשתמש בלא מעט צלילים מסונתזים, אלקטרוניים ואפילו - הא! - אלגנטיים. האלבום "The Nature of Sap" מ-97' לוקח את ההתנסות של מק'קון בבחירת כלים מוזרים הכי רחוק - מסתבר שקלרינט וסינתיסייזרים אנלוגיים הולכים טוב ביחד כמו אורז וקטשופ (שילוב מנצח).

מק'קון הוא בחור עם ראש פתוח (הוא אפילו הקליט אי.פי של קאברים למוסיקה ברזילאית מהסיקסטיז בו הוא שר בפורטוגזית), שזה נחמד, אבל אני בכל זאת הכי אוהבת את "Bright Ideas", שהוא התקליט הכי רוקי של פורטסטטיק ולכן גם הכי קרוב לסופרצ'אנק. ויש בו גם את הטקסט המצחיק: "אני רוצה להכיר בחורות, לא רוצה להכיר גברים/ אני כבר תקוע בראש של אחד מהם".

מה שנחמד באינדי האמריקאי זה שתמיד מתגלים שם עוד ועוד דברים, זה עסק די אינסופי, ובסופו של דבר הכל מתחבר. ב"The Scrapbook EP", למשל, מבצע מק'קון ביחד עם החברים מיו לה טנגו שיר של בריאן אינו. ומי שחבר של יו לה טנגו, Polvo ובוב פולארד הוא גם חבר שלי.