אלי ישראלי

קשה לומר שאלי יצפאן פורש בשיא. אחרי הכל, ליכולת האנושית אין את הכוח והאומץ להכיר בכך שהגיע הזמן ללכת הביתה. אנחנו תמיד ננסה לעגוב עוד מעט, עוד קצת, על התענוג. אבל יצפאן לפחות התקרב. ברור לכל, שעונה נוספת של צחוקים וחיקויים – ויצפאן היה מתקבע בפנתיאון הבידור הישראלי כאבנר דן. אולם הייתה לו התבונה לחתוך הביתה קצת לפני הסיבוב המסוכן, לסכם את עצמו בזמן, לארוז, ולשלוח למובראכ.

קשה לאתר עוד אמן עממי וקונצנזוסיאלי כמותו. יצפאן הוא מטען חורג בתרבות הישראלית, בעיקר בזכות המרכיבים מהם רקח את מושאי החיקוי שלו: אין דעה קדומה, חבוטה ככל שתהא, שיצפאן לא עשה בה שימוש. צרפתים, ערבים ומלכת אנגליה. אין קללה שהוא לא פירק לצלילים, בעיראקית, מצרית ושאול מופזית. לזכותו ייאמר, שהמרכיבים פשוטים, אך מהוקצעים. הוא הצליח להעביר את הקסם שבמובן מאליו.

עוצמתו של יצפאן נובעת מכך שמדובר במזיגה נדירה בין נשמה עממית ושכל של ירון לונדון. זה מה שהפך את הבדיחות שלו לטובות כל כך. לכן, גם ללא הליטוש של "ארץ נהדרת", ובמנותק מהתחכום המגולף של אנשי "משחק מכור", הצליח יצפאן להטיח בפנינו את כל האמת על עצמנו, מבלי שנבין שהבדיחה על חשבוננו.

מי שרצה, אהב את המבטא; מי שהבין, קלט את הפרודיה על הגזענות; ומי ששילם לו הון תועפות - צדק. מכיוון שמדובר בשחקן בעל כישורי משחק דרמטיים מעולים ("נישואים פיקטיביים"), ההומור הזול לכאורה של יצפאן היה גם הומור-עצמי. כמו רצה לומר "ברור שאני יכול יותר, אבל בינינו, מה זה בכלל טלוויזיה?".

בשנותיו הטובות, ולא סתם היו אלה שנות השיא של ימי הפיגועים, 2000-2003 , הוא רכב על האינסטינקטים של הרוח הלאומית. הוא הבין ששרון הוא קודם כל שמן, ומופז קודם כל גבר, ולבנת קודם כל מטורללת, וערפאת דביל וביבי, כמה מדויק, הוא בדרן מצוין.

ומכיוון שיצפאן הוא בדרן ישראלי שעובד למען הישראלים, אומה נטולת ניואנסים ואנדרסטייטמנט, הוא יצר את דמויותיו בהתאם: ללא תיחכום, ללא משמעויות כפולות, התרכז כולו בטריק אחד. למשל, הגמגום של ערפאת. אבל גם בגמגום הזה הוא טיפל במקצוענות גרמנית: לא היה "כל" ב"כל כל כל" שלא הושקע בו הכל. כן, אלה האבחנות שמנפיקה המקלדת כשמנסים להתעסק בהומור יצפאני, עמכם הסליחה.

והיה גם יצפאן המראיין. יצפאן הקדים את יאיר לפיד. כמוהו, הוא שאל את המרואיינים רק שאלות מערסלות ונוחות, התמקד בחלקים הלא-משמעותיים, ואיפשר למרואייניו לצאת הכי טוב שאפשר. רק שבמקרה שלו אי אפשר לרטון. הוא הרי לא התיימר להיות עיתונאי. בניגוד ללפיד, שהוא בדרן במסווה של עיתונאי, יצפאן הוא חוקר במסווה של בדרן. הוא הצליח לחשוף כמה מגוחכת תרבות הראיונות הטלוויזיונים שלנו באופן מושלם.

יצפאן היה גדול משום שבחר להיות אהבל בכוונת מכוון. לכן הוא לא יכול היה להפסיד: הוא הרי ממילא לא משחק בכללי החיים הרגילים. הוא לא שמר על כבודו. לא התהדר באליטיזם. ולכן דווקא ההומור לכל המשפחה שלו יצר סאטירה אמיתית על תרבות הסלברטיז, על העשייה הטלוויזיונית, על המזרח התיכון, מבלי שאיש ייפגע מכך. חוץ ממבוראכ והמצרים. אבל לא פלא: יצפאן הרי אמר מראש שהם פרימיטיביים.

מכיוון שהבסיס היצפאני הוא הפשטות, גם הסיבה שנס ליחו לאחרונה אינה מורכבת מדי. די, נמאס. כבר אי אפשר לצפות באותן דמויות, שחלקן כבר לא עמנו, או בתפקידים אחרים. ומכיוון שהבסיס היצפאני הוא הפשטות, אפשר גם לחזות מראש מה יהיה איתו. יחלוף זמן, נתגעגע, והוא יחזור, בדיוק כמו פעם.