פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באמא שלך

      "לחזור" הוא לא רק סרטו הבשל והמהוקצע ביותר של אלמדובר, הוא גם יגרום לכם להעריך את אמא שלכם יותר

      פדרו אלמודובר מדבר אלמודוברית. כקבוצה לא גדולה של קולנוענים (מטריפו עד וודי אלן), הוא ייצר ז'אנר של איש אחד, שאותו ניתן להשוות רק לסרטיו הקודמים, וקשה להעמידו מול יצירותיהם של אחרים. בתלם הזה, אלמודובר עובר תהליך התבגרות יחד עם סרטיו וחולק זאת עם הצופים.

      בכפוף לאותה תפישה, הופך אלמודובר למבוקר העיקרי, כשבוחנים את סרטיו. מנין הוא בא? איך הוא בהשוואה ליצירתו הקודמת? לאיזה כיוון הוא הולך? "לחזור", שעולה הערב למסכים, הוא בוודאי לא סרטו הטוב ביותר של אלמודובר, אבל הוא לא פחות ממצוין. איפה הוא ביחס לאחרים? נפרגן לו את מקום 3 במדד פדרו. פחות טוב מ"דבר אליה" (מקום 1) ו"אהבת בשר ודם" (2), אבל יותר טוב מ"הכל אודות אמא" ו"חינוך רע".

      לפני הכל, אלמודובר יודע איך לספר סיפור. וזוהי הרי מטלתו ומעלתו הגדולה ביותר של כל במאי. למעשה, קשה בכלל לתת, כנהוג, תקציר של עלילת הסרט – הן מהפחד מספוילרים והן כי באמת קשה להסביר ולתאר את הסיפור שהוא מספר, שמועבר בשלמות לחוויית הצפייה, אבל אני – כעד שצפה בו, מתקשה להעבירו הלאה. וזה, כמובן, חלק בלתי נפרד מהקסם.

      מאחר והאולפנים – הן ההוליוודיים והן האירופאים – לא נוטים חסד עם נשים במאיות, יוצא למעשה שאלמודובר (הומו מוצהר), הוא הקול הנשי הרהוט והמעניין ביותר בקולנוע העולמי. "חינוך רע", האחרון שלו, ישובץ בראי הזמן כסרט "התנקות" - סגירת מעגל עם ילדותו, עם מה שהביא אותו להתחבר לעולם הנשי. הוא לועג בכל סרטיו גם לגברים וגם לנשים, אך בכל מה שנמצא סביב לפות הוא נוגע בהומור אוהב, מעריץ. לעומת היחס שלו לגברים – שנראה לעיתים כבוז של ממש.

      ב"לחזור" אין גברים. הדמות הגברית המשמעותית היחידה עוזבת את העלילה, לפני שהספקתם להפנים בכלל את שמה. מכאן והלאה, התסריט מטייל בין חמוקיהן ומחשבותיהן של הגיבורות – רוחה של אם המשפחה (כרמן מאורה המדהימה, המוזה של הבמאי בתחילת דרכו, שהשלימה איתו ממש לפני הסרט, אחרי ברוגז ממושך), ביתה הבכורה (לולה דאונס), בתה הקטנה (פנלופה קרוז, הגיבורה הראשית, שעושה כאן את תפקיד חייה) ובתה שלה – הנכדה. מסביבן פזורות שחקניות נוספות בתפקידי משנה, שמוכיחות כי אלמודובר - אשף בתפירת תפקידים מינוריים וכובשים - הוא אחד הבמאים היחידים שמחיים את הפראזה "אין תפקידים קטנים".

      אלמודובר מרגיש בטוח בעצמו. הן במעמדו הקולנועי והן בבחירותיו האמנותיות. שימו לב לסצינת הפתיחה של הסרט – מצלמה נעה על פני בית קברות, בו ממרקות אלמנות את קברי בעליהן. מעל הקברים מרחפים הקרדיטים, כשבסופם שמו הענק של הבמאי באדום, בפריים סינמסקופי מרהיב ושחצני-משהו. אלמודובר כאילו אומר כבר בפתיחה – הסרט ואני קוברים את גבריותנו. בראיה הזו מעניין לחזור לשני סרטים שלו - "אהבת בשר ודם", שחתם תקופה קולנועית אחת שלו, ו"הכל אודות אמא", שפתח אחרת – הם למעשה הסרטים שבנו עבור אלמודובר מערכת יחסים עם בסיס קהל עולמי רחב, שמאפשרת לו חופש אמנותי, תוך הצלחה מסחרית גדולה, ובשניהם הוא התעסק בגבריות מהמקום המבולבל ביותר. לאחר מכן הוא התעסק בה באופן אמורפי – ב"דבר אליה" המופתי; ב"חינוך רע" הוא סוגר עמה חשבון וב"לחזור" הוא פשוט מאוד קובר אותה, שלא תפריע לו בדרך.

      התהליך הזה, של התבגרות קולנועית בלתי-נגמרת, רק מסב עונג לצופה. זהו סרטו הבשל ביותר של אלמודובר והוא מהוקצע מכל בחינה אפשרית. הוא נע בין שלושה דורות של אלמנות שחורות, כשהוא מראה איך פגיעות ונחישות חיות בכל אישה ואישה. מביך לומר, אבל הוא גורם לכם להיזכר באמא שלכם ולהעריך אותה יותר (מי שלא יוצא מהסרט ומתקשר לאמו – כלב). העליונות הנשית, המטריארכלית, מתבטאת גם בדרכי הפעולה, ובכל נרטיב ונרטיב. שימו לב לשלושה מוטיבים: הצבע האדום, הבוהק כשפתיים חושניות ומלווה את כל הסרט; האוכל, שמככב ברוב סרטיו; והרגליים, שמייצגות כאן את הרוח הנחושה של "להמשיך קדימה". כי זה בדיוק מה שמבדיל בין הספרדי הטוב בעולם לבין סרט טורקי פשוט -הסודות, כל מה שצף מתחת לפני השטח, וכמות בלתי-נדלית של סאב טקסטים, המשתלבים בשירה קולנועית צרופה.

      אלמודובר, כהרגלו, יודע להיות מלודרמטי – מבלי להיות היסטרי. להיות צבעוני מבלי להיות קלישאתי, ולהיות טלנובלה – שאיכשהו, היא עדיין הקולנוע הכי טוב בעיר. באופן גאוני, הוא מוביל סרט נשי למהדרין כשהוא נוטל ממנו את המיניות כמעט לגמרי. הוא ממשיך להעביר ביקורת חריפה ולא-סמויה על הטלוויזיה, טווה מסביב פסקול קסום ולאחר מחצית הסרט, הוא משבץ את חלקי הפאזל. בשלב זה מומלץ פשוט להתמסר, בעת שהוא שולח ידיו לתוך לבך ולש אותו במיומנות.