טובות השתיים: סרטי האמהות-בנות שאתם חייבים לעצמכם

חמישה סרטים, תמה אחת (ואמא יש רק אחת). מאיה פינחסי מייעלת לכם את בילויי סוף השבוע מול המרקע

  • פדרו אלמודובר
מאיה פינחסי

זהו אולי הקט פייט העתיק ביותר שמורכב תמיד מקוקטייל רגשות עסיסי: אהבה ושנאה, תלות וקנאה וכמויות בריאות של תחרות סמויה. יחסי אם ובת הם תמיד חומר חם למלודרמה דחוסה, אך למרבה הפלא הם נושא די נדיר, לפחות בקולנוע ההוליוודי שעדיין, מה לעשות, נעשה בעיקר על ידי גברים.
"לחזור" הסרט החדש של פדרו אלמדובר מטפל בדיוק בנושאים הללו, וכדי להשלים את הפאזל של סרטי אמהות-בנות נבחרו כדאי לציין שחוץ ממנו, היו עוד כמה במאים אמיצים, שלקחו על עצמם את הטיפול בנושא המורכב הזה ואף יצאו מכך בשלום.

עוד בוואלה! NEWS

5 טיפים שיעזרו לעובדים שלכם לחזור לשגרה

בשיתוף נספרסו
לכתבה המלאה

סונטת סתיו-אינגמר ברגמן (1978)

לבעלי קיבה חזקה. הבמאי השוודי שיכול להיות לפעמים, בואו נודה בזה, טרחן לא קטן, מבריק פה במלודרמה מצוינת המתארת מערכת יחסים די חולנית בין אימא קרייריסטית, פסנתרנית מצליחה, שזנחה את בתה עבור קריירה של סולנית, לבין הבת הכבויה. הסרט מתחיל בפגישה מחודשת של השתיים לאחר שנים רבות של ניתוק ולקראת אמצעו נשלפות הציפורניים - והחגיגה מתחילה. כמו תמיד אצל ברגמן, יש בסרט תחושה מעט תיאטרלית, אבל הוא מתעלה על עצמו בתסריט המרגש ושתי הופעות טובות במיוחד של שחקניות נדירות: ליב אולמן, המוזה של ברגמן, בתפקיד הבת, ואינגריד ברגמן האגדית, בתפקיד האם הנרקיסיסטית.

חיקוי לחיים – דאגלס סירק (1959)

דאגלס סירק היה הבמאי הגדול ביותר של המלודרמות ההוליוודיות ומקור השראה מרכזי לבמאים כמו פאסבינדר ואלמודובר. למרבה הפלא, הוא אפילו לא היה גיי. שורשיו הגרמניים של סירק (הוא היגר להוליווד לאחר עליית הנאציזם) תמיד הוסיפו עוקץ מורעל למלודרמות הכביכול תמימות שלו. בחיקוי לחיים הוא מספר על אמא אגואיסטית, המקריבה את בתה עבור קריירת המשחק שלה, אך למעשה הוא דן באופן חתרני ביחסי הגזע בארה"ב, בתקופה שבה אי אפשר היה לדון בנושאים אלה באופן מוצהר. חובה למעריצי אלמודובר למיניהם!

להרוג את ביל 2 – קוונטין טרנטינו (2004)

נכון, הדבר האחרון שאפשר להגיד על מר טרנטינו זה שהוא עושה סרטי בנות. אבל מי שהבין מה הוא ניסה להגיד על אמהות במערכה האחרונה והמרגשת כל כך של "להרוג את ביל 2" יודע שמדובר אולי בבמאי הכי פמיניסטי שידעה הוליווד מעודה. אומה טורמן לא סופרת אף אחד, אפילו לא את ביל, ברגע שהיא מתאחדת עם הילדה הקטנה שלה וקוונטין היקר, כנראה שאם רק היה לו רחם, הוא היה מייצר ילדים בקצב שהיה מבייש אפילו את גברת ספירס.

בתולות הים- ריצ'ארד בנג'מין (1990)

אחרי עוד רומן כושל אורזת גברת פלקס (שר) את בנותיה ונוסעת להתחיל חיים חדשים בחוף המזרחי. אך בחייה החדשים, דווקא בתה התימהונית (וינונה ריידר), שתכננה קריירה של נזירה, מתאהבת בבחור שקט מהכנסייה. הסיפור, המתרחש בשנות הששים על רקע רצח קנדי, מציע מבט מעט קליל יותר על יחסי אם בת ומספק צפייה מהנה ביותר בעיקר בשל שתי ההופעות המצוינות - של וינונה, בתפקיד מטורלל כרגיל, ושר, הדיווה האולטימטיבית.

גלויות מהחיים- מייק ניקולס (1990)

מייק ניקולס, הבמאי המחונן שהביא לנו את "הבוגר" ו"קרוב יותר", תמיד ידע לטפל ברגישות וקורטוב אכזריות במערכות יחסים. בסרט הזה הוא מעבד תסריט אוטוביוגראפי של קארי פישר (פרינסס ליאה המקורית, בשבילכם), על יחסיה עם אמה, דבי ריינולדס. סוזן וויל (מריל סטריפ) היא שחקנית הוליוודית שאחרי סשן גמילה, מקבלת הוראה מהאולפן שלה לעבור לגור עם אמה. האם (שירלי מקליין), שחקנית לשעבר הסובלת מבעיית שתייה, חוזרת להתייחס לסוזן כאל ילדה קטנה. עם פתיחה כזו איך אפשר להתאכזב? מומלץ בעיקר בגלל הדו קרב סטריפ- מקליין, אבל גם בגלל שחקני המשנה המצויינים: דניס קוויד, ג'ין הקמן וריצ'ארד דרייפוס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully