אמנות או נמות

בניגוד לאמרה המקובלת, כשהתותחים רועמים, או אז היא שעתה הגדולה של המוזות. דווקא אז אסור להמעיט בערכה של אמנות בוטה, בלתי מתפשרת, ביקורתית, שמציגה בפני אנשים הנמצאים בלבה של התרחשות אלימה, במיוחד אם הכוח נמצא בידיהם, את העוולות והפשעים שכה מפתה לבצע. בשנות ה-80, כפי שפינטר מתאר בנאום פרס הנובל שלו שמובא כמעין הקדמה לארבעת מחזותיו הפוליטיים שקובצו בספר "אמנות, אמת ופוליטיקה", הגיעו מי המדמנה הפוליטית עד נפש. אולי זו הסיבה שבארבעת המחזות האלה, שנבחרו בקפידה, בתמהיל הפינטרי של ריאליזם ואבסורד, יש אחוז ניכר של ריאליזם פשוט, קל להבנה וישיר.

למרות הישירות, אי אפשר לצפות לקריאה נהירה, ואף שאין במחזותיו הנוכחיים דה-קונסטרוקציה של המשמעות כמתודולוגיה, הרי שהריאליזם בהם חסרה מסגרת יציבה של מידע, המאפשר לקורא להסביר לעצמו את המעמד שבו נמצאים גיבורי המחזה. ב"אחת לדרך", אנו נוחתים באופן מלאכותי, לתוך סיטואציה שאין אנו יודעים עליה דבר, ושלא נקבל עליה הסבר של ממש, בו תא משפחתי קטן של אב, אם וילד עובר תהליך של חקירה ועינויים.

הקורא אינו יודע מה עשו, מי הם החוקרים ועל מה ולמה מתרחש הדבר, אף שאין סתירה של ממש בדברים המתרחשים על הבמה. דווקא האין הזה, חוסר הידיעה השלמה של הסיטואציה לאשורה, הוא שמכניס את המימד האבסורדי: למרות שאין במחזה עינויים או אלימות קונקרטית, אופפת אימה כבדה וסמיכה את הקורא. האימה הזו מקבלת אישור בסיום המחזה, אז מודיע החוקר לאב המשפחה כי בנו בן ה-7 מת.

בשורה אחרונה זו של המחזה, אחרי מחזה שלם, בו הרגיש הקורא שאין הוא יכול להבהיר לעצמו את הסיטואציה, מסיר באחת פינטר כל כסות של חוסר הבנה, וכמו מזדקף למלוא קומתו, חושף את קלפיו ומישיר מבט חודר אל הקורא: "הבן שלך? אה, תשכח ממנו. הוא היה חרא קטן". התא המשפחתי המשולש והמושלם מרוסק, ומאבד דווקא את נציגו הטהור ביותר, ילד קטן. התיעוב שחש הקורא כלפי החוקרים, אף שאינם נוהגים באלימות באופן מופגן, נבע עד לשלב זה דווקא ממה שחסר במחזה – אישור ריאליסטי לאי צדק – וכשהאישור הזה מגיע, בשורה קצרה אחת, הופכת האימה לזעם.

במשחק של המחזות, כמו גם במציאות שאליה הם מכוונים, העיקר הוא עצם קיום האלימות הנחבאת אל הכלים, המוסווית במתק שפתיים ובחשכת המסתרים, ולא סיבות משכנעות לקיומה. להרג ילד לא יכולה להיות "סיבה טובה", ואף שההרג הזה נעשה, שוב - כחלק מהחבאת ההתרחשות המוחשית, מחוץ לבמה - הוא המהווה דוגמא לכף שאין צורך בהסברים במקרים כאלה. פינטר שואל אותנו מדוע בכלל אנו מבקשים הסבר לאלימות, כאשר מעצם העובדה שלא ניתן לנו הסבר ברור שאין לה כל הצדקה.

החוסר הזה קיים גם בשלושת המחזות האחרים, והוא נובע כמעט תמיד ממאפייניה של ממלכת אין-אונים שיוצר פינטר ואשר אליה הוא מכניס את הקורא. כפי שהקורא לא יודע מהן הסיבות להתרחשות, כך גם המעונים, ואולי אף המענים. ב"שפת ההר" מגיעות נשות ההר לבקר את הבעלים והבנים שלהן, הכלואים אצל "אנשי הבירה". התא המשפחתי שהוצג בפנינו ב"אחת לדרך" הופך כאן למוצא אתני שלם, וההתרחשות נשענת על יכולת הדיבור: המענים אינם מאפשרים לכלואים לדבר עם משפחותיהם בשפתם, ורק לקראת סוף המחזה הם מאפשרים לאחד האסירים לדבר עם אימו בשפת האם שלו, אלא שאז כבר אין עם מי לדבר, האם אינה זזה ואינה מדברת, וכך הרג שפת האם הוא למעשה הרג האם ממש.

השפה נחשבת בעיני פינטר כאלמנט חשוב בדיכוי ובכיבוש: כאשר נשות ההר מגיעות לבקר את בני משפחתן, הן אינן יכולות להבין את המתרחש כיוון שהן אינן מבינות את השפה. יתרה מכך – חוסר ההבנה של השפה, המביא לחוסר יכולת לבצע את הוראות הסוהרים, מהווה תירוץ למענים להתעלל בהן. הפרגמטיזם של הכוח שגלום בשפה אינו רק ממשי, אלא הוא מטאפורה לדיכוי -שוב, נסתר, חבוי ומוסווה – שהשפה מאפשרת. בעלי הכוח קובעים מה יהיה מותר להגיד, מתי, ובאיזו שפה, ובכך מנותקת השפה של חסרי הכוח מקשרה האמיתי למציאות.

טוב עשה אברהם עוז, עורך ומתרגם הספר, כשהחליט להציב בראשית את הספר את נאום פרס הנובל של פינטר. הנאום האמיץ שלו, שמגדיר מחדש את האחריות המוטלת על אמן המקבל במה נרחבת, עורר סערה גדולה כי הוא הסאב-טקסט של ארבעת המחזות שנכללים בקובץ זה: מי שמסרב להבין את האלימות הדקה שגלומה בארבע מהלומות האגרוף המדויקות האלה, קיבל הסבר פשוט ותכליתי בנאום.

הקריאה בו לפני הקריאה במחזות עצמם מונעת את הבריחה האפשרית של הקורא אל האבסורד המנחם, שהיה עשוי לאפשר להתעלם בנוחות מהאמת הנוראה שפינטר מבקש לבטא. כמו תמיד בישראל, וכפי שנפתחה רשימה זו, קשה להמעיט בערכה של יצירה בוטה המעמידה מראה מול הקורא. אם נקשיב היטב לאין ולחשכה שפינטר מדבר עליהם, אולי יהיה לנו סיכוי.

"אמנות, אמת ופוליטיקה", הרולד פינטר. מאנגלית: אברהם עוז (רסלינג)