גל גל גלגל"צ

"הבועה" – סרט של איתן פוקס. תסריט של פוקס וגל אוחובסקי. תקציר: שני שותפים הומואים שינקינאים, אחד מוכר ב"האוזן השלישית" שחוזר ממילואים והשני מנהל ב"אורנה ואלה", גרים עם כוסית שעובדת ב"סבון של פעם", מקבלים הביתה פלסטיני הומו, שמתאהב בהוא מהאוזן, מצטלם לפוסטר של "רייב נגד הכיבוש" של ההיא מסבון, הולך לעבוד תחת זהות ישראלית בדויה אצל ההומו מאורנה ואלה, מסתבך עם גיסו-לעתיד הפנאט ואחותו השמרנית, ומקפיא עבורנו תמונת מצב של שנקין 2003/2004 - המוקפת במוסדות שחלקם כבר אינם שם, באקסטזי, פיגועים ואברי מין. עכשיו תמרחו KY, יש ביקורת.

גילוי נאות: גל אוחובסקי משוכנע שוואלה! נגדו. את האמת? ממש לא. רק כבוד, כבוד ועוד כבוד. אם יש בן אדם שהיה וואלה! עוד לפני שהייתה וואלה!, זה אוחובסקי. אבל הדיון כאן הוא לא רק עליו, אלא קודם כל על איתן פוקס - על יישותם המשותפת, ה"פוקסוחובסקית"; על שיווק; על קולנוע ישראלי; וגם על "הבועה".

ל"הבועה" יירשם פרק של כבוד בדברי ימי היח"צנות הישראלית. שער בפרומו, שער ב"7 לילות", שער ברייטינג, ארבעה שערים בפנאי פלוס, 5,184 איזכורים ב"כוכב נולד", מאות ידיעות קטנות כגדולות. הוא נמכר להפצה בחו"ל, יוצא לו פסקול, הנה הטיזר בפינס, הנה הטריילר ב-YNET, הנה זה בא! אתם מוכנים?! היא תתפוצץ לכם בפנים!!

עוד בטרם יציאתו, אפשר היה להכתיר את "הבועה" כסרט הבאזז הישראלי הראשון. מכונת היח"צ עובדת שנה מראש, החברים מהברנז'ה מגיעים לאורנה ואלה להצטלם בפרופיל, שיתוף הפעולה עם "כאוס" מתקתק כמו מכונת תפירה טייוואנית. יש פרמיירה. וגאלה. והקרנה חגיגית. והקרנת עיתונאים. והקרנות פרטיות למקורבים. ולחברים. ולחברים של חברים. מרוב באזז לא רואים את היער.

ביציאה מ"הבועה", התנגן באוטו "אהבה" של דניאל סלומון. ואז הבנתי. אם טרום-צאתו הבנו ש"הבועה" הוא סרט הבאזז הראשון, אחרי הצפיה התחוור כי זהו גם הסרט הגלגל"צי הראשון. יש במתכון התלאביביהומואיפלסטיניפוליטיסקסי הזה את כל מה שצריך כדי: א. לייצר באזז ב. למכור כרטיסים ג. לשווק לחו"ל – פלייליסט קולנועי פר-אסקלנס.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון. הפאזה של קונצרן הגיי-לולויד הפוקסוחובסקי בקולנוע הישראלי היא דבר מבורך. בלי ציניות. כי רק עם התעוזה, היוזמה, הקשרים והכישורים – וגם עם הרבה שפיות, יכלו הצמד להביא תקציב עצום בממדים מקומיים, לסרט שרק לפני 5 שנים - אף אחד בתעשייה לא היה מעז להשקיע בו. אני מקווה שיוצרים נוספים ילמדו לעבוד ביעילות מרשימה כל כך, ויאמצו את הרעב הכלכלי-שיווקי הזה. זה יבגר את הקולנוע המקומי, ייצור משאבים, יאזן את התעשיה וב"ה, בעוד 5-6 שנים לא נשמע עוד נאומים טרחניים על בימת טקס פרסי "אופיר", בגין אי-העמידה-במחויבויות-התקציביות-של-משרד-התרבות בלה בלה בלה. אבל אם אפשר, על הדרך, שיעשו גם סרטים טובים.

"הבועה" הוא פשוט לא סרט טוב. לכאורה, אני – הומו, תל אביבי, שמאלני, שגר בשינקין כבר עשור, ראה בולבול של ערבי וטעם לביבות בטטה – מקבל בו מכלול טוטאלי של מושאי הזדהות. ואולי פה קבור הכלב, ו"הבועה" בכלל לא מיועד עבורי? אלא עבור הקהל המודע גיאו-פוליטית ומולטי-תרבותית של פסטיבל טרייבקה? או לנער מדימונה, שקבור עמוק בארון ולא רואה חריץ של אור, תרתי משמע? אם כך, שאפו. כי איתן פוקס בהחלט מביא מוצר אמיץ, שמתבונן להרבה מציאויות בפנים ללא בושה, ומתריס מלוא החופן מהאידאולוגיה ההומואית והפוליטית של אותה "בועה" אמורפית.

"הבועה" מייצר קצב בלתי-נתפס כמעט של קלישאות. קלישאות ועוד קלישאות. ועוד קלישאות (כשבין קלישאה אחת לשניה, שואל אשרף [יוסף סוויד] את נועם [אוהד קנולר]: "אז איך אומרים אצלכם?"). הסרט רודף אחרי הזנב של עצמו, בניסיון לגבש משמעות כלשהי. אבל כמה חבל, שקלישאות לא מייצרות עומק, לא עבור הדמויות ולא בעלילה. מהבחינה הזו, "הבועה" הולך על המים, ונשאר שטוח לחלוטין - לא מרגש, לא יוצר הזדהות ולא עניין.

שימו לב, ש"הבועה" הוא מעין רטרוספקטיבה לכל יצירותיו של פוקס. הוא לוקח מ"שירת הסירנה" (את הבורגנות המרכז תל אביבית); "פלורנטין" (שותפים צעירים בתל אביב שמשעשעים אחד את השני בקטעי דראג בבוקר); "ללכת על המים" (המורכבות שביחסי ערבים ישראלים; זר הומו שמייצר מבט מבחוץ עליהם ומשבש את התמונה); "יוסי וג'אגר" (חיילים; זוג הומואים בסקאלה משתנה של ארוניסטיות). יודעים מה, אולי הוא גם עושה מחווה הפוכה לשלמה בראבא ב"נישואין פיקטיביים", כשאשרף הופך לשימי הישראלי ומשתדל לא לדבר. האם כל המישמש הזה, שכבר למדנו להכיר קודם, ראוי למיחזור? ואם זה לא מיחזור – אלא אכן הצדעה עצמית בלתי-מודעת, האם זה מוצדק?

בסכימה הגדולה של הדברים, אני מבין ומצדיק את השימוש בשני שחקנים סטרייטים בתפקידים הראשיים. אך כאן, זה מתקשה לעבור. סוויד עושה עבודה מרשימה למדי, כבן-דוד המתאקלם אנאלית בשנקין, אבל קנולר נראה כחורק שיניים, מתאמץ להרחיב את הקשת הרגשית שלו ללא הצלחה. דמותו של נועם, הציר של הסרט, נוסכת הרבה מהרדידות שבה נשאר "הבועה" לכל אורכו. אם זה אשמת התסריט והדמות השטוחה, הקשר בין הבמאי לשחקן, או חוסר מסירות טוטאלית של קנולר עצמו, לא נדע. בשוליים, דניאלה וירצר נראית כמשחזרת את דמותה של תותי מפלורנטין, רק יותר אטרקטיבית, ואלון פרידמן לפוקס הוא בדיוק מה שהיה עבור רם נהרי ב"אמא'לה", דמות מעצבנת של הומו ציני ושטוח, שבפנים רק רוצה להיות מאוהב. איזה בזבוז של שחקן מצוין.

פעם בכמה שנים פוקס עולה ברמת התעוזה ההומואית - מזיון בתחת על רקע רצח רבין, דרך חיילים מזדיינים בשלג בלבנון, ועכשיו - סקס אנאלי ערבי-יהודי, בשתי סצינות עירום שהיו יכולות להשאיר חותם של ממש על הקולנוע הישראלי לדורותיו, אך במקום זה – מגחיכות את עצמן עם פראזות כמו "איך קראו לאמא המתה שלך", שניה לפני חדירה לחלחולת. אגב, תוכלו למצוא כאן איזון עם הפטמות המהממות של וירצר, שמבחינת ערך קולנועי הן שקולות לכוס של בקי גריפין ב"מתנה משמיים".

אבל יותר ממה שוירצר עירומה, העיר עירומה. "הבועה", שהוגדר על ידי יוצריו כ"שיר אהבה לתל אביב", מציג פריזמה מרושלת שלה - המייצרת בעיקר געגועים לעיר אחרת. גם חזותית, לזו שהראה שבי גביזון ב"האסונות של נינה", לדוגמה. הקוץ ברחוב העליה הוא לא רק ויזואלי, אלא גם קונספטואלי – תל אביב הופכת כאן לרחוב קטן ומטונף, שמתכנס כולו ללביבת הבטטה, שכבר עומדת לנו בגרון ממזמן. חבל, כי פוקס מסוגל להרבה-הרבה יותר, אין הרבה במאים עם ראייה רוחבית ולב גדול כמו שלו בארץ.

אז קחו גילוי נאות 2: אני אכול קנאה. חופשי. בזוגיות של גל ואיתן, בהצלחה של איתן וגל, במעגל הקטן ובפריים טיים הגדלדל. חבל רק שזה לא מציל את "הבועה" מהתהום שנכרתה עבורו עוד בשלב הייזום. לנירה רבינוביץ', שמככבת בתפקיד אורח, הייתי נותן שורה המופנה ליוצריו: קישקשתא.