בחיפוש התמידי אחרי הדבר הבא במוזיקה, לא זה שבהכרח יצליח או ישנה את טבלאות המצעדים לעד, אלא זה שישדר אמת, איך שלא תגדירו אותה, קל להתבלבל. מפץ להקות חדשות רודף גל אופנתי וחוזר חלילה. בכל רגע נדמה, שהנה תגיע הלהקה הגדולה הבאה, זו שתחבר בין מוזיקה מאתגרת או "אלטרנטיבית" לבין קהל מיינסטרים רחב, שכולם יסכימו עד כמה היא גדולה. האשליה הזאת הולכת ומתנפצת, לא רק כי חיה כזו כנראה שמעולם לא באמת קיימת, אלא כי כולם הקהל והמבקרים כאחד (והרי בימינו זה כבר די אותו הדבר) - ממליכים ומדיחים במהירות שיא.
פרנץ פרדיננד, דה ארקייד פייר, דה קילרז, דה ליברטינז, ווייט סטרייפס, ארקטיק מאנקיז - לרשימה הזאת באמת שאין סוף והיא לחלוטין רנדומלית. כולה מורכבת מלהקות בהן נתלו תקוות גדולות, שרצו להאמין שהם ודווקא הם, הדבר הבא. חלקן אכן הוכיחו את עצמן ברמה זו או אחרת, אבל מישהו באמת עדיין חושב שהליברטינז הצילו את הרוק, אפילו לעשירית שניה? האם מישהו מסוגל לקבוע בנחרצות מדוע אחת מהן חשובה יותר מקודמתה, או מה עשה את הקילרז אלטרנטיביים בתקופה שאף אחד לא הכיר אותם, מתי בדיוק הם הפכו לחבורה ממוסחרת ואיך קרה ש-"Somebody Told Me" הוא מיני להיט חתונות (על אמת, מעדות אישית)?
אני מכיר אנשים, שחושבים שהארקייד פייר הם הדבר הכי גדול היום ברוק, ואני מכיר כאלה שחושבים שהם הדבר הכי משעמם בעולם. מישהו מהם צודק? האמת פה, ואני מניח שלפחות במקרה הזה אני צודק, היא סובייקטיבית.
במרדף הזה, אפשר היה גם לשייך בטעות את דה ווקמן לאחת מאותן להקות. לאלה, שמנסות לעלות על הגל ולהיות הדבר הגדול או המדובר הבא. מעבר לשם ההרכב, גם בצליל ובנגינה שלהם ניתן היה לחוש באלמנטים, שקיימים בטונה הרכבי פוסט-Pאנק מהשנים האחרונות. יתרה מזאת, באלבומם הקודם (השני), "Bows and Arrows" מ-2004, הופיע אחד מלהיטי האינדי-רוק העצומים והמופתיים של השנים האחרונות, "The Rat", שבעיני רבים מתג אותם כחלק מהגל, למרות הצלחתו היחסית של השיר, ואולי דווקא בגללה.
קלאסיקלטת
דה ווקמן האמריקאים הם יוצאי שתי להקות אינדי מצוינות, Jonathan Fire Eater, ו-The Recoys, שהוציאו ב-2002 את אלבומם הראשון:"Everyone Who Pretended to Like ME is Gone". כבר אז, וביתר שאת בתקליט המעולה שהגיע אחריו, מי שטרח להקשיב להם, טבע בעולם אפלולי, בוגר וקורע לב, עם זמר אחד, המילטון לייטהאוזר, שישסף לכם את הנשמה. כבר אז, הוא הזכיר לי מאד את רוד סטיוארט, הצעיר והמחוספס של ימי Python Lee Jackson, ובאלבומם החדש והשלישי דעתי בעניין רק מתחזקת.
"לואיזיאנה" , ששם התקליט ("A Hundred Miles Off" ) הוא שורה שלקוחה מתוכו, היה בחירה מפתיעה לסינגל הראשון מהאלבום. לכאורה ניתן היה לצפות לפצצת אנרגיה המנונית וסוערת בסגנון
"The Rat", שלפחות תנסה להתמודד עם הסטנדרט שהציב השיר ההוא. במקומה קיבלנו סינגל נוגה ומאופק, רחוק מההווייה הניו יורקית הקולית שאפיינה אותם בעבר, עם תזמורת מאריאצ'י צנועה שמצטרפת בפזמונים. אם "העכברוש" ייצג את פניו האורבניים של הדקדנס האמריקאי הצעיר, הרי ש"לואיזיאנה" נשמע כמו חזרה לשורשים פולקים אמריקאים, שאפילו לא ידענו שהיו לווקמן. מעבר להיותו אנטי-להיט מרגש ומקסים, הוא גם מייצג את הגישה של האלבום החדש כולו.
הווקמן מסירים בו את חליפות הפוסט-Pאנק האופנתיות שלהם - גם אם מעולם לא היו שייכים למאגניבים שבחבורה - ונותרים בלבוש ביתי, נטול חוש אופנה ואוואנטה. אם בהאזנה להם בעבר היה אפשר לדמיין גורדי שחקים, שביניהם רועמים הדיסטורשנים שלהם, הרי שהתקליט הנוכחי יכול להתאים גם לטיול בכפר, או למי שהולך לשתות בפאב השכונתי המעופש שלו, לבוש בטרנינג ונעלי בית, בכל מקום שלא יהיה, בוסטון או ירושלים.
המודעות העצמית של הווקמן היא לא עניין סגנוני. היא לא מזכירה, למשל, את סוניק יות' באלבום החדש (ובכלל), שמתייחסים במידה רבה לכל עולם הפופ והפופ האלטרנטיבי סביבם. הם לא מתוחכמים כמו טי.וי און דה רדיו והיצירתיות הבלתי נתפסת באלבום החדש והמופלא שלהם. אצל הווקמן מספיק לשמוע את החיוך המריר בזווית הפה של לייטהאוזר, שצץ רק מידי פעם כשהוא שר.
מצד שני , ב-"Emma Get Me A Lemon" , השתוללות התופים הפראיים מזכירה לי את פיט דה פריטס המנוח, מאקו והבאנימן של האייטיז, ונגיעות הקלידים כל כך מרומזות, שברור שהפולק של הווקמן שייך לחלוטין, גם לגלי הגיטרות החדשים של סוף הסבנטיז-תחילת האייטיז. בין אם אלה הפטי סמית' גרופ או את הסייקדליק פרז, שסיפקו את ההשראה. רק ששום דבר פה לא נשמע גדול או יומרני. לייטהאוזר משדר עממיות, ארציות, שום דבר מאיים, נטול מאמץ להוכיח משהו.
האדם הפשוט שהוא מייצג, שפועל בתנאי לחץ וקורע את התחת, לא יכל להישמע פשוט יותר מב"העבודה הזאת הורגת אותי". הגיטרות המיוסרות בשיר הזה חופרות באדיקות, הפסנתר בפזמון דרמטי, ולייטהאוזר זועק את נשמתו, אבל לא מתבכיין או מתייפייף, כמו שהגיוני היה לצפות משיר עם שם כזה. הוא רק צורח את עצמו, ואני מאמין שהעבודה ההיא הרגה אותו, אבל הוא נשמע כל כך חי.
ייתכן שהבלתי אמצעיות המוזיקלית הזאת קשורה גם למה שקרה בזמן ההקלטות ל-"A Hundred Miles Off". וולטר מרטין הקלידן החליף כלים עם פיטר באוור הבאסיסט. ניתן לבטל זאת כעניין של מה בכך, אבל משהו בסאונד של הווקמן השתנה והפך לגולמי ומלוכלך יותר, גם אם הוא משופע בשירים מהורהרים ורומנטיים מתמיד. בין אם זה "Another One Goes By" , שנשמע כמו סלואו אלטרנטיבי וחורפי לזוגות דועכים או "Always After You" בו תופי האדרקור מהירים מתנגשים בשירה שבורת הלב של לייטהאוזר.
התקליט הזה הוא מוזיקה להיפרד איתה, כי היא עשויה לגרום לך להרגיש מספיק מאוהב באותו הזמן, כדי שהכל בסוף יסתדר. הווקמן לא יצילו את הרוק, כי לא צריך להציל אותו. אף להקה בודדה לא צריכה לעשות את זה כי לרוק הולך באופן כללי לא רע. אה כן, ולטעמי הסובייקטיבי, הווקמן היא אחת הלהקות המרגשות בעולם.
דה ווקמן, "A Hundred Miles Off " (הד ארצי, Record collection )