הדוד סם כוכב עליון

נורא קל לרדת על הווייט-טראש האמריקאי. אותם טיפוסים עניים ונבערים שגרים בדרום-מרכז ארצות הברית, שלומדים לשתות טקילה לא מעורבבת במקום ללכת ליסודי, נכנסים להריון בגיל 17, רצוי מקרוב משפחה, חיים בקרוואן מוזנח באמצע מילוואקי ומשוכנעים, שאם הכושים והיהודים ייעלמו מהעולם הכול יהיה טוב יותר. קל לרדת עליהם, לפעמים אפילו מתבקש, אבל ביום חגה של האומה האמריקאית, כדאי להניח שנייה את מנגנון הגועל נפש בצד ולהישיר מבט אל השוליים המוגלתיים של המעצמה היחידה בעולם.

נכון, אנחנו רואים אותם בעיקר כשהם מגיחים לתוכניות של ג'רי ספרינגר ותובעים את זכותם להינשא לאחותם-למחצה, או במבזקי חדשות, כשאי מי מהם מתחרפן ויורה למוות בכמה בריונים מבית הספר שלו. אבל יש משהו אמריקאי לגמרי, במובן הכי חיובי שיש, בחיים נטולי העקבות של הטיפוסים האלה. אלביס-וונאביז, נוצרים שנולדו מחדש, פדופילים מוצהרים ומאמינים אדוקים בחייזרים – כל מה שניתן למצוא בחצר האחורית והמביכה של אמריקה הם, בעצם, החומרים מהם עשויה התרבות האמריקאית כולה, אם רק נפרק אותה לגורמיה. וזה לא כזה גרוע, אם מצליחים, כאמור, להתגבר על מנגנון הבחילה הראשוני.

נכון, זה לא מצטלם טוב כמו קארי בראדשו והחברות המעוצבות שלה מניו יורק; וזה לא מריח טוב כמו שדרות סאנסט בהוליווד, אבל דווקא שם, היכן שהתחלואים החברתיים פרצו כל מחסום של טעם טוב ומוסר אנושי, ישנו חופש אמיתי, פרה-אדיפלי, של קיום מוחלט על הקצה, ללא מנגנוני שיפוט וללא אף מבוגר אחראי. כשהאלטרנטיבה היא אמריקה הפוריטנית, המודעת לעצמה, שמביטה עלינו דרך עיני התאגידים הגדולים ושורה של אינטרסים כלכליים ופוליטיים, מתחשק להתנחם באזורי הס?פר המכוננים של המעצמה הזו, היכן שאין טוב ורע, אלא רק רצון תמים וכנה, מנוסח בעילגות, לעבור את הלילה בשלום.

האמריקאים אוהבים את הספרים שלהם גדולים ומרשימים, כמו הטילים שלהם, וההצלחה של הספרים שמתאימים לתבנית "האפוס האמריקאי רחב היריעה" קיבלה לאחרונה אישור בדמות רשימת הספרים האמריקאיים הטובים ב-25 השנים האחרונות, שנכתבה על ידי מבקרים ואנשי רוח ופורסמה בניו יורק טיימס. אנשי ספרות בארה"ב טענו שהרשימה מזניחה ספרות שאינה תואמת את הטעם האמריקאי של הכחול-אדום-לבן, ומתרכזת רק במי שענה לצורך האמריקאי להראות למי יש (ספר) יותר גדול.

הספרות האמריקאית הצעירה, ובמיוחד זו הנכתבת במחוזות הליברליות והפלורליזם התרבותי של החופים הצפוניים (סצינות חזקות במיוחד יושבות בניו יורק וקליפורניה, כמובן), רואה מעלה גדולה דווקא בכתיבת ספרות מינורית, שמתרכזת בחיי הנפש של גיבוריה ולאו דווקא במעשיהם, ובונה על גבי בסיס זה את המסר הלאומי, מבלי להזדקק לפטיש 18 טון בדמות כיבוש המערב וכרכרות עם סוסים. הדרישה לספרים מתוחכמים ועדינים כאלו היא היום דרישה עולמית, ודווקא הצעירים האמריקאיים המוזנחים הם מנסחיה החדשים.

מי שמייצג עבורי יותר מכל את הזרם החדש הזה הוא ג'ונתן פראנזן, שהבטיח לכתוב את "הרומן האמריקאי הגדול הבא", והציג בפנינו בסופו של דבר את "התיקונים", שבמידה רבה הגדיר מחדש את המונח אפוס אמריקאי, והוכיח שאפשר לעסוק בחיבוטי נפש משפחתיים, מבלי לזנוח את העיסוק בכוכבים ופסים. התקווה שיום אחד מישהו יעשה את זה עם הכחול-לבן ומגן הדוד היא מה שאני אוהבים בספרות האמריקאית הצעירה.

באליטה התרבותית המקומית, ההערצה נתונה בעיקר לטלוויזיה הבריטית, ולטלוויזיה האמריקאית נשמרות נחירות בוז קצובות ומתנשאות. לאף אחד לא משנה של"המלון של פולטי" היו רק 12 פרקים וש"חברים" נמשכה 10 עונות, בהן בכל פרק אפשר היה למצוא פאנצ'ים בכל 20 שניות; ההעדפה הבון-טונית תמיד תלך לכיוונים האנגלופילים, שיהללו את המפעל האיכותי של הבי.בי.סי, ותדחה את הזבלונים הממוסחרים שמגיעים מהעולם החדש.

לא בכדי משמשת לי כדוגמה דווקא "חברים" הבינונית. הנה לכם סדרה שבלונית, שמרנית ומלאת סטריאוטיפים, אולם אפילו בה קיימת מצוינות קומית תובענית, המשקפת את התעשייה כולה.

נהוג לומר בארץ, שרשות השידור היא חור שחור שבו, דווקא בגלל הסיאוב, אפשר לייצר אמירה חתרנית יותר מבכל מקום אחר. את ההנחה הזו אפשר להחיל גם על הטלוויזיה האמריקאית. "משפחת סימפסון" למשל (שלמרבה האירוניה משודרת אצלנו בערוץ הראשון), היא אחת הסדרות שחותרות באופן עקבי תחת הזרם האמריקאי המרכזי ומספקת ביקורת נוקבת - מראה צבועה בצהוב - על החיים של האומה הגדולה הזו. הסדרה הזו רצה כבר 16 עונות, שיא חסר תקדים. גם "סאות' פארק", אולי הסדרה החתרנית ביותר אי פעם, כולל "משפחה וחצי", חותמת עכשיו את עונתה העשירית וגם היא, אתם יודעים, לא הגיעה מיורקשייר.

אגב, גוף השידור שנותן ל"משפחת סימפסון" את הבמה הוא רשת פוקס הימנית. פוקס, ביתו של מגיש החדשות חמום המוח ביל או'ריילי, בבעלות רופרט מרדוק, היא גם מגרש המשחקים של יצירות אנרכיסטיות כמו "מלקולם באמצע" או "משפחה בהפרעה".

אז נכון שכשהכסף מדבר, המוזות עובדות שעות נוספות (כי גם הן רוצות בית יפה בבל אייר), אבל אלו הם בדיוק הרגעים היפים של הקפיטליזם, בהם הצלחה כלכלית יכולה לכופף גם את החשוכה שבדעות. ברור שיש כאן מערכת יחסי גומלין סבוכה יותר, בין ההון, השלטון והאמירה שמייצרת התקשורת שתומכת בהם, אבל השורה התחתונה היא שהומר סימפסון עדיין שולט, ואף אחד, כולל רופרט מרדוק, לא יגיד למאט גרונינג מה לעשות איתו. אותו כסף מטונף, הוא גם הסיבה למשאבים הבלתי נדלים והיצירתיות הבלתי מוגבלת שמופנים לטובת המדיום הזה, והופכים את התעשייה הזו, על אף הבעייתיות שבה, לחדשנית. עם כל האהבה שלי ל"ממלכה הקטנה" ודניס פוטר, לבי שייך לג'וב בלות', טוני סופרנו ופרנק פמבלטון. גוד בלס.

קשה להגיד את זה היום מבלי להיתקף בעירוב מזוויע של צחוק ובכי, אבל ההוגים הראשונים של ארה"ב היו הנשיאים האמריקאיים. מספיק להסתכל על הצהרת העצמאות, שמנסחיה היו הנשיאים הראשונים, כדי לקבל מושג על העושר המחשבתי, הידע הנרחב ויכולות הכתיבה היפהפיות, של האנשים שהובילו את האומה האמריקאית בראשית דרכה.

המסות שחיברו, הנאומים שנשאו ודיונים שקיימו, הושפעו רבות מהרקע הפילוסופי והתרבותי המרשים שלהם, ואכן ביצירות אלו מגולמת תפיסת עולם שהיה טוב לו אזרחי ארה"ב היו לומדים להתגעגע אליה; אז, בתקופה שההגות האמריקאית הייתה משהו שנשיאים התגאו בו ולא התביישו בו, תיארו ג'פרסון, מדיסון וחבריהם עולם, שבו הממשלה פועלת בצורה המינימלית על מנת להבטיח את רווחת כל אזרחי הארץ, ובחברה הם ראו מארג שעיקרה הוא לא הפרטים המרכיבים אותה אלא ההרמוניה הטבעית ששוררת בין חבריה, שמאפשרת חיים שבאופן טבעי קורים מעצמם.

הרעיונות הנפלאים הללו הפכו היום לכלכלה חופשית שדורסת את הקטנים, וההתערבות המינימלית בחיי הפרט הפכה לקידוש מדיניות אי-התמיכה בחלשים. אבל יותר מכך, הסימפטום הבולט ביותר למחלה האמריקאית הוא היופי שנעלם. ההתרגשות שאוחזת בקורא בכתביהם של מנסחי הצהרת העצמאות אינה קשורה לרעיון מדיני זה או אחר, אלא נובעת מיופי המילים והניסוחים. הצהרת העצמאות, הפדרליסט והנאומים הם לפני הכל טקסטים הגותיים פיוטיים ומקסימים, שהמרחק בינם לבין ג'ורג' בוש עצוב מכדי מטאפורה. מה שאנחנו אוהבים בהגות האמריקאית היא מה שהיא לעולם לא תוכל לחזור להיות.

בין תוכניות ריאלטי שמולידות כוכבים או תוקעות כמה כוסיות על אי במטרה שיתקוטטו בניהן, בין בריטני ספירס, תאגידי הענק והנשיא המטופש, בין האימפריאליזם וזמרי האר-אנד-בי שאונסים ילדות בנות 14, מסתתרת אומת תרבות ענקית ומשובחת.

האמריקאים אמנם עושים הרבה חרא – ככה זה, פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר וכל זה – אבל איפה יש בעולם עוד מקום שבאמת אפשר להגיד עליו שהוא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", בו ילדי ה-Emo מסתובבים חופשי ומוצאים מעגלים ענקיים להצטרף עליהם, שעה אחרי שהם חזרו הביתה מבית הספר שמפוצץ בספורטאים שמתעללים בהם.

כבר ידוע שאצל האמריקאים "הכול בגדול", והמצב לא שונה כשבוחנים את תרבות האינדי. אם בארץ יש סצנה אלטרנטיבית אחת, שמאגדת בתוכה את אנשי הטכנו, הרוק, הדראם אנד בייס, הגליץ' והאלקטרו – בארה"ב יש סצנה ענקית נפרדת לכל תת-ז'אנר שקיים. כשכל כך הרבה אנשים נמצאים על אדמה אחת, גם לחובבי האלטרנטיבה יש מאסה.

ארה"ב היא אולי המדינה היחידה בה אמני שוליים יכולים לפעול וליצור מבלי למלצר בבארים, ומבלי להתלכלך באיזה משרד פרסום. סוניק יות' ויו לה טנגו פועלות כבר שנים, מבלי לפזול לחברות סלולריות מקומיות. ברייט אייז הצליח לחדור למצעדים ולגרוף מזומנים, גם ללא קאבר מבחיל.

אפשר להגיד הרבה דברים על הקפיטליזם האמריקאי, אבל מבחינתי, התרחשות עצמאית כמו שיש שם, היא החלום האמריקאי האמיתי.

לא משנה מאיזו זווית של מפת הגרפיטי העולמית מסתכלים על זה - על דבר אחד אין ויכוח: כל ספר גרפיטי שמכבד את עצמו ופורסם בשני העשורים האחרונים מתגאה בתמונות גרפיטי מהסאבווי של ניו יורק. אמני הגרפיטי והרחוב של ניו-יורק יצרו בכזו דבקות, עד שבשנות ה-80 הרכבות המרוססות היו מסמליו הידועים ביותר של התפוח. כשג'וליאני יצא בשנות התשעים למסע ניקוי העיר המפורסם, הוא העביר חוק ב-94' שאוסר על מכירת צבע בבקבוקי תרסיס לילדים מתחת לגיל 18 והקים כוח משימה למחיקת גרפיטי בעיר. קצת ספוקי, לא?.

עם ההתעוררות המנומנמת של הסצינה בארץ בשנים האחרונות, ברור שכל מרסס זב חוטם מושפע מכל פיפס שרוסס על לבני העיר-האם. היסטוריית אמנות הרחוב שלנו מתרפקת על לוגואים של חבורות רחוב, פרצופים, קווים ושפה אמנותית שנולדה בין הרציף לפסים.

קשה לכמת את המכלול העצום של הגורמים שהפכו את הניו יורק לבירת גרפיטי עולמית. זו אמנות של מחאה, הבעה חופשית, יצירה ספונטנית מחד, ומתוכננת לפרטי פרטים מאידך, ובניו יורק הצליחו לשכלל אותה כמעט לכדי שלמות. אמנות הרחוב הניו-יורקית היא מקור בלתי נדלה לקנאה לאמני הגרפיטי והרחוב בעולם. בירת תרבות בריח ספריי, אם תרצו.