באסה או קלאסה: ריטה

אם לא יהיו תקלות של הרגע האחרון (ובטח יהיו), יעלה השבוע מופע חדש לריטה בשם "One", שעדיין לא הצלחתי להבין למה בדיוק קוראים לו ככה. האם בגלל שהיא מצהירה על עצמה כמספר 1? בגלל שהוא נערך בהאנגר מספר 1 בגני התערוכה? או אולי בגלל שיש בו משהו חד פעמי, שטרם נראה וגם לא יראה יותר (הופעה אחרונה בהחלט!), אבל האמת היא שזה לא ממש מזיז לי.

קודם כל, כי אחד הדברים הכי מנכרים בעיני, הוא השימוש בביטויים באנגלית, על מנת למתג מוצר כיוקרתי יותר (נניח,Yes או Hot) – כאילו שהולכים לשווק שוב את ריטה, בגיל 44, לשוק הבינלאומי. חוץ מזה, כי יש במשפחת קליינשטיין, בהתנהלות, בלבוש, בנוכחות הטלוויזיונית ובזוגיות הסכרינית, משהו אבסורדי ומוגזם בעיני - לא רק בגלל שרמי הוא עכשיו שופט באיזו תחרות של מוזיקה אלקטרונית (כידוע "תפוחים ותמרים" השפיע מאוד על אפקס טווין) - עד כדי כך, שהצלחתי לפתח כלפיהם אדישות טוטאלית (הדברים נכונים גם לגבי משי).

הגרנדיוזיות הזו, שגוררת אחריה השקעה של 20 מיליון שקל, סכום חסר תקדים במונחים ישראלים, ומביאה רקדנים להתמרמר על שמנצלים אותם בשעות אימונים מפרכות ללא תשלום, נראית לי קצת מיותרת, שלא לומר מגוחכת, כי כשחושבים על זה, אם ריטה לא היתה מנסה כל הזמן להיות גדולה מהחיים, היא היתה יכולה להיות זמרת די טובה, ולא סתם מנייריסטית עם יכולות עצומות, שנופלת תמיד למקומות הכי צפויים ולקלישאות של עצמה.

"אני חיה לי מיום ליום" היה הרגע הזה בקריירה של ריטה, שבו היכולת הקולית המרשימה שלה תועלה למקום פופי, פשוט וצנוע. את המלים של חנוך לוין כבר שרה בעבר תיקי דיין, אולם ללא הלחן של רמי קליינשטיין, שעיבד מחדש את השיר והצליח ליצור התאמה נדירה בין הקול של זוגתו (שתחיה), המלים המרגשות של לוין והלחן, שבאמצעותו הן מוגשות. אותה התאמה מופלאה, קיימת גם בין המבצעת למלים והיא למעשה הכח האמיתי של השיר. כשריטה שרה "לא כל כך יפה, ולא בת 16" ומתכוונת לכל מילה, זה נשמע כמו השיר הכי אוטוביוגראפי בעולם; החיבור שלה לטקסט, היה כל כך כנה ואמיתי, שלפתע היא כלל לא נזדקקה לכל אותן סירנות שאפיינו את "בגידה", "שיר אהובת הספן" ו"שביל הבריחה", כשאת הריגוש של המאזין היא מעוררת על ידי כנות, ולא בעזרת צווחות מיותרות.

גם ההפקה של השיר - ולמי שלא הבין אני מתכוון לביצוע מ"ימי התום" ולא לגרסת ההופעה שהוכנסה מאוחר יותר לאוסף של ריטה והפכה לגמרי את כל מה שציינתי כאן לטובה - אינה מתאפיינת בשטיקים פומפוזיים מיותרים בסגנון לואי להב, שהפך למפיק של ריטה בניינטיז, אלא נשארת באזורי הפופ האייטיזי, עם הרבה קלידים, מקצב מהיר, וכניסות ויציאות נכונות של אלמנטים בין הבית לפזמון.

"אני חיה לי מיום ליום" היה פופ טוב יותר מכל "סופרסטאר" או "נובמבר", ואולי זו גם הסיבה שריטה כבר לא נמצאת במקום הזה – כשאתה מדגיש בכל הזדמנות עד כמה אתה גדול מהחיים, הכל בסופו של דבר, קטן עליך.