חבל שהמוזות לא שותקות

לא עבר שבוע שעבר מאז שכתבתי כאן על האלבום המעולה של תום יורק, וכבר הייתי צריך להתמודד עם החדש של מיוז - ככל הנראה חקייני רדיוהד הגדולים בעולם (או לפחות רדיוהד בתקופת או.קיי קומפיוטר), שלא מצליחים, ולא בקצת, להגיע לקרסוליים שלהם. וזה לא שחיקויים זה רע. כפי שטענו בלונד רדהד, "חיקוי יכול להיות טוב באותה המידה בדיוק", רק שכאן מדובר בגרסא זולה וחסרת פאסון – קצת כמו לקנות בשוק הכרמל טי-שירט של "ניזל" או נעליים של "אדידוס".

לא אסתיר זאת – כתיבת שורות אלו באה לאחר שנים של שנאה, לשלישיית הבריטים הפומפוזית הזו, שהשילוב שהיא מבצעת בין שירה בקול גבוה, טקסטים שכאילו נכתבו על ידי מישהו שהתיישב מול דף נייר בפעם הראשונה בחייו, וסולואי גיטרה יומרניים, יכול לחרפן גם אדם שנמצא בתרדמת כבר 13 שנה – מיוז אולי יעירו אותו עם הצלילים הלא אסתטיים שהם מפיקים, אך כשהוא יקום, הוא יבין שצריך ללחוץ סטופ, ולא יצליח, כי הוא לא זוכר איך הולכים. מסכן, לא רק שהוא נפל על הפרצוף, הוא גם צריך לשמוע את היללות הלא מוצלחות של מתיו בלמי.

מיוז, בערך כמו פלייסיבו (ואם כבר פלייסיבו, אז גם אביב גפן), היא מהלהקות האלו שלא ממש מצליחות לרגש אנשים, שהם לא ילדים בני 16 שחושבים שהם אלטרנטיביים (ובעצם אוכלים בכפית את מה שה-NME מאכיל אותם). אלבומם החדש והרביעי, "Black Holes and Revelations", הוא ניסיון לעשות משהו אפי במיוחד - סוג של ספייס רוק גרנדיוזי ויותר אנרגטי מהחומרים הישנים של הלהקה, שמפוקח ומופק במשותף עם המפיק ריץ' קוסטי (לשעבר רייג' אגיינסט דה משין).

הפעם הם החליטו גם לשלב קצת אלקטרוניקה לצד הגיטרות (וכהרגלם, עשו זאת כשמונה שנים אחרי רדיוהד, וכחמש עשרה שנה אחרי פריימל סקרים). בקומוניקט, הלייבל זרק השוואות לפרינס ופרנץ פרדיננד, אולם במציאות, יש לנו את "Supermassive Black Hole" שבמקרה הטוב, נשמע כמו פרודיה על הננס השחור, אבל שירי Pאנק-Fאנק קופצניים סטייל פרנז פרדיננד אני עדיין מחפש. אולי הם יופיעו אם ננגן את האלבום אחורנית במהירות 45, לכו תדעו.

האלבום נפתח עם "Take a Bow", שיר עם סמפול שאני יכול להישבע, שנגנב מאיזה שיר של גרנדדי, וטקסט פשטני במיוחד, שמתנגד למדיניותו של בוש או בלייר: "אתה תישרף, אתה תישרף בגהנום... אתה צריך לשלם על הפשעים שביצעת כנגד כדור הארץ". וואו, עמוק. המחאה בשקל ממשיכה גם ב-"Soldier's Poem", שכולל סגנון פיפטיזי, ואת המילים "אין צדק בעולם, אין צדק בעולם".

יש גם את "Invincible" – הימנון קיטשי, שרק שיר של פינק על בעיותיהם של הסלבריטאים יכול עליו - "החלומות שלכם יתגשמו, אל תוותרו על הפייט, אתם תהיו בסדר, כי אין אף אחד כמוכם בכל היקום" - לימור לבנת (או אולי בעצם יאיר הניג) לא הייתה יכולה לנסח את זה טוב יותר. תוסיפו בסוף הקטע גם סולו גיטרה מעיק, שהיה יכול להשתפר רק אם הסולן של ארט ברוט היה קופץ לביקור וצועק "גו גיטאר, גו!", ותבינו כמה נכון המשפט "אין צדק בעולם", מהשיר הקודם.

רגעים מסוימים מגוחכים אפילו יותר מידי (גם בסטנדרטים שמיוז הציבו) – ההתחלה של "Map of the Problematique" נשמעת כמו שטיח בתכנית מדע של ה-BBC, עליו ניתן לשמוע הסברים על המוח, השחלות, והאטומים שמרכיבים אותם. ההמשך של השיר נשמע כמו רקע למשחק מחשב מה-זה בועט; ו-"Assassin" הוא כבר כמעט קטע מטאליסטי, שמדבר גם הוא, כמה מפתיע, על חיילים שהם בעצם רוצחים, ומוכיח סופית (אם זה לא היה ברור קודם), שכל להקה אחרת בעולם, שניסתה לצאת נגד הממסד עשתה זאת טוב יותר.

אותי הם ממש לא שכנעו – ולא רק בגלל שאני משוחד. הם פשוט לא להקה טובה, ולמרות שבאלבום הזה הם מנסים לגעת בטריטוריות בהן טרם היו, הם נשארו עוד אחת מהלהקות האלו, שלא ברור איך הן מצליחות כל כך. אולי זה קורה בזכות השיווק המטורף שלהם, נו, זה שנהוג במדינות הקפיטליסטיות שהם כל כך מוחים נגדן.

מיוז "Black Holes and Revelations" (הד ארצי, Warner Bros)