לא נעים: לילך ברנע

קבלו את התרחיש הבא: השעה עשר בלילה וקצת, ולילך ברנע יושבת באולפן גלגל"צ יחד עם קורין אלאל לעוד תכנית של "מדברים בשקט". ברנע (סליחה, לילך) מחזירה את קורין למחוזות ילדותה שבטוניסיה ומפתחת שיחה על שוקולד. נעים. למשפחה של קורין אלאל היה באותם ימים מפעל לשוקולד, אתם מבינים, והשתיים נסחפות לדיון על טעמים שונים וכמה שתיהן אוהבות, אחת פחות והשנייה יותר, לאכול שוקולד. הכי נעים.

ואז, בנונשלנטיות, לילך ממשיכה את השיחה בקול הנעימי שלה: "מתישהו, בתקופת ההתבגרות, פיתחת אנורקסיה". דממה. "כן", עונה קורין, ולילך ישר עוברת לשאלה שנראית לה מתבקשת בסיטואציה המוזרה שנוצרה: "זה עניין של שליטה?". הכיסא באולפן חורק מתזוזות של אי-נוחות; קורין אלאל, שצברה קילומטראז' של ראיונות חושפניים, עונה בתשובות קצרות, לקוניות ולא מתלהבות מהנושא שעלה והמאזינים נשארים עם פה שמוט. ככה זה, כשתכנית דיבורים ברדיו, הופכת לפרוורטית כמו שידור מרייר על פדופיליה של אמנון לוי. נכון, מציצנות תמיד הייתה צד חזק בתקשורת, אבל האם אנחנו צריכים לקחת אותה כמובן מאליו? על אחת כמה וכמה חייבים לתמוהה, כשהשיחה אמורה להיות סביב יצירה ואומנות.

לילך ברנע היא קודם כל קריינית. מצוינת, יש להוסיף. היא בעלת קול מהפנט ויכולות אינטונציה מרשימות במקצועיותן. בין אם היא עושה לכם נעים בגוף ובין אם לאו, זה כבר ניתן לויכוח, אבל ביום שבו קריינית הופכת, סתם כך, לעיתונאית, אנחנו תוהים מאילו אמצעי תקשורת היא שואבת השראה. מה"ניו-יורק פוסט", אולי? או שמא מ"אנשים"?

"מדברים בשקט" היא עוד אחת מתכניות הרצועה האלטרנטיבית של גלגל"צ, שממלאת צורך חשוב, שכמעט ולא סופק בתחנה הזאת - לתת כבוד אמיתי לאומנים. ויש כבוד. או לפחות היה, עד לנקודה שבה לילך שואלת שאלות חושפניות, בטרם הספיקה לבנות אינטימיות מספקת עם זמרת מכובדת, אחת מהמכובדות בארץ, אותה היא מארחת. "אמרת פעם שהרגשת בתקופה מסוימת קרובה למוות", ממשיכה לילך את החפירה. "נו כן", אומרת קורין, "בגלל הפגיעה בגוף". שוב דממה ומבוכה. תיאורית הנטיות ההתאבדותיות של האורחת הופרכה, אבל לילך ממשיכה בשלה: "ואת עדיין מרגישה ככה לפעמים?" מכאן, כבר באמת אפשר לדעת לאן תלך השיחה.

גלגל"צ היא תחנה מקצועית. יש בה צוות מיומן ומחונך של עורכים ומפיקים, כולם יודעים טוב מאוד איך להשאיר את המאזין בהקשבה. כל כך טוב, עד שקטעי הראיונות הופכים לקצרים וחסרי כל טעם, לא משנה עד כמה יהיו פולשניים. היו כמה דיונים מעניינים, על תחושת הזרות של ילידת טוניסיה, על המלים של "מעיין", על שירים של לורי אנדרסון. וזה היה, אגב, הרגע היחיד שבו לילך פסקה מללחוש ונפתחה שיחה מלאת התלהבות, על כל הדברים שמאחדים את שתיהן באולפן. היו גם שיחות בנאליות לגמרי על ישראליות, ועל הצלחה. על גיבורי תרבות שלה, למשל, לא דיברו שם. ומוזר. כי ידוע שקורין אוהבת את הסקס פיסטולז, וגם להם היו כמה סיפורים בעלי גוון צהבהב.

אבל, בגלגל"צ לכל בעיה יש פיתרון. "ועכשיו את חיה בריא?" היא שואלת. "כן". עונה קורין. "יופי. אני שמחה" היא אומרת בלחש. אה, ואף לא מילה על המוות של ענבל פרלמוטר. מאוחר יותר, כשנפרדנו מלילך, הלכנו לישון רגועים. חלמנו חלומות פז על אנורקטיות שנרפאו ועל הצלחה. אחח... בערבי שלישי פשוט נעים להיות ישראלי במאה ה- 21. זה אמנם מרגיש קצת כמו בדיקה ואגינלית מקיפה, אבל אחת שעושה נעים, נעים.