עוד שבוי של כדורגל

אני נאיבי. כזה אני. ולא רק בגלל שנהגי מוניות מחייבים אותי לפי מספר התחנה ברדיו, אני נאיבי בעיקר בגלל שאני ממש מתרגש מהרגעים האנושיים שהכדורגל מוציא מתוכו. למשל, מזידאן ורונאלדו המוסיפים חיבוק ולטיפה אוהבת ללחיצת היד הרשמית, בפתח משחק רבע הגמר המפגיש בין נבחרותיהם, או מיינס להמאן, שהאדם הראשון עימו הוא מבקש לחלוק את הרגע בו העלה את גרמניה לחצי הגמר, הוא דווקא אוליבר קאן, יריבו לעמדת השוער בנבחרת.

אני סאקר של מחוות אנושיות. בשבילי אלו הם הרגעים היפים במשחק: זה מזכיר שמתחת למדים ישנם אנשים, ורובם, אם לא כולם, טובים מיסודם, ולכדורגל יש קסם מיוחד להוציא את זה.

ואז אני חושב על גלעד שליט. האם רוח החגיגה הגלובלית הזו מצליחה לחדור דרך החרכים למקום בו הוא מוחזק? האם, לבד מגרף המכירות של תאגיד קוקה קולה, יש סיכוי שהמונדיאל הזה משפיע ומשפר במשהו גם את היחס כלפיו? האם ייתכן, שכמו בסרטו של ערן ריקליס, "גמר גביע", גם שליט וגם אחד החוטפים אוהדים בעצם את אותה נבחרת, נגיד צרפת, ובזמן המשחקים הם שוכחים דרך הכדורגל מהמדים הייצוגיים שהמדינה הלבישה אותם כחייל ושוביו, ונותנים לזידאן לחבר ביניהם ולו לרגע?

"תשמע, לא חשבתי על זה", אומר ערן ריקליס השבוע כשהוא נשאל לגבי הדימיון בין החטיפה הנוכחית לזו שתיאר ב"גמר גביע", סרטו מ-1991. "אבל עכשיו, כשאתה מעלה אתה זה, אני לא חושב שבסיטואציה הנוכחית יש קורלציה בין גמר גביע העולם למה שמתרחש בשבי ברצועת עזה. הכדורגל הוא לא נחמה בשבילו, ובטח לא בשביל המשפחה שלו".

לטובת מי שלא זוכר, הסרט "גמר גביע" מביא את סיפורו של חייל מילואים ישראלי (בגילומו של משה איבגי) שנופל בשבי במלחמת לבנון, שהחלה במקביל למשחקי הגביע העולמי שנערכו אז בספרד 1982. המונדיאל בסרט מפיג את המתחים בין הצדדים, ובמהלך הניסיון של הפלסטינים להבריח את השבוי לביירות נרקמת מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין שוביו סביב האהדה המשותפת לנבחרת איטליה של פאולו רוסי.

זהו סיפור מעורר השראה, על אנושיות נדירה גם במלחמה. אז למה אסור להאמין שתסריט כזה יכול לחזור גם במציאות? למה אויבים פוליטיים שמוצאים שפה משותפת דרך הכדורגל זו פנטזיה רחוקה, עד כדי כך שאפילו ריקליס מודה כי סרטים לחוד ומציאות לחוד?

"לא הבנת אותי", הוא מסביר לי שוב בנימוס, "אני עומד מאחורי הסרט שלי היום אפילו יותר מתמיד, ואני כן מאמין באנשים. בתקופה ש'גמר גביע' יצא לפני 16 שנה, לשים את הצד הפלסטיני במרכז הסרט ולהציגם כלוחמים, ויותר מזה כבני אדם, היה כמעט חתרני. במובן הזה יש שינוי במנטליות הישראלית: היום אפשר לקבל את זה, יש מודעות מפותחת יותר לעניין. קודם התכוונתי לכך שבלב העניין כעת עומדת המשפחה, ישנם הורים והבן שלהם, ובמצב הרה גורל כזה לא נראה לי שהמונדיאל במרכז מאוויהם".

- אבל בסרטים שלך אתה כן מקווה להשפיע על המציאות הקיימת?

"ודאי. בלי להישמע נאיבי מידי, אני מאמין בקולנוע שמציג סיטואציה אנושית ופוליטית, ונותן לצופה להחליט בשביל עצמו. מה שיש לי לומר לכל הנוגעים בדבר, זה שיש אנשים שאוהבים כדורגל ובטח אוהבים את החיים".

- והמשחק בין איטליה לברזיל הביא בזמנו להפסק זמנית בלחימה.

"נכון. גם אייל חלפון, שכתב את התסריט, וגם אני, הרגשנו שהיה לנו מזל שהמציאות הכתיבה לנו את התסריט: התחילה מלחמה, ובמקביל בספרד נערכו משחקי הגביע העולמי. זה הרי טו גוד טו בי טרו, מכיוון שהכדורגל הוא כל המילים שאפשר להשתמש בהן, בטח מבחינת אמנות: הוא גם מטאפורה, גם אלגוריה, גם מראה, גם מיקרוקוסמוס והוא גם במאקרו. יש בו את כל מה שאתה רוצה להגיד על העולם. בעיניי, יותר משהוא מייצר מתח הוא מפרק אותו, משחרר, למרות שמדובר בסיטואציה תחרותית.

"ב'גמר גביע' הכדורגל מחבר בין האנשים, וגם שם, כשהם מגיעים לסוף הדרך - כשמבחינת הפלסטינים הם צריכים להיכנס חיים לתוך ביירות, ומבחינת הישראלי הוא צריך לצאת בחיים מכל הסיפור הזה – אז הכדורגל נדחק הצידה ובאותו רגע הוא נראה רק דרך משקפת, כי קודם כל דואגים להישרדות. אז נכון שכדורגל הוא דת, והוא הדבר הכי חשוב בעולם, ואצלי, הפועל באר-שבע בדם שלי למרות הצרות והתסכול, אבל בסופו של דבר הדאגה לחיים באה לפני זה".

- אתה חושב שבסיטואציה הנוכחית, השובים הפלסטינים והחייל החטוף יכולים להתעדכן בנעשה במשחקים בגרמניה?

"אני מקווה בשבילם, גם בשביל גלעד שליט וגם בשביל השובים שלו. אני מקווה שיש להם את היכולת בתוך כל הלחץ הזה שהם יצרו, לפנות מקום בראש למה יקרה בין צרפת לפורטוגל, שזה כל מה שמעניין אותי כרגע".

- לדעתך, זה יהיה נכון להאמין שאם אכן יש להם מקום פנוי למונדיאל אז הסיכויים של גלעד שליט לשוב בשלום גבוהים יותר?

"הנחת העבודה שלי זה שאם באמת הקבוצה שאחד הפלסטינים אוהד תנצח, אז אולי ישתחרר אצלו משהו והעניין ייגמר בטוב. בוא נגיד שאם נדבר עוד שבוע ונדע שבזכות המשחק בין איטליה לגרמניה קרה משהו חיובי, דיינו. הלוואי שהאנשים בסיטואציה הנוכחית יחשבו כמו האנשים ב'גמר גביע', שבעצם אפשר להתחבר לרגע בגלל הכדורגל, ואם מתחברים לרגע אז זה אומר שאפשר להתחבר גם הלאה".