מי שלא קופץ צהוב

הרי לכם ניסוי מחשבתי היפותטי לחלוטין ולא מעוגן בשום מציאות אפשרית: מה היה קורה לו באותו יום שבו סמ"ר פבל סלוצקר וסגן חנן ברק נהרגו, ורב"ט גלעד שליט נחטף במתקפה על כרם שלום, ריקי גל הייתה נעצרת על ידי משטרת ישראל לראשונה, בתרחיש מופרך ובלתי אפשרי בעליל, בחשד לשימוש וסחר בסמים קשים? האם עדיין היינו מקבלים את כל האינפורמציה על המשבר המדיני החשוב, או שמא תמונותיה של גל מובלת, באזיקים ומשקפי שמש ממותגים, למעצר, היו חותכות בבשר החי של זמן הסיקור העיתונאי של המלחמה הממשמשת ובאה?

היינו רוצים לחשוב שבישראל, בה עדיין אין ערוץ שמשדר חדשות 24 שעות ביממה, בה קורים מדי יום שלל אירועים קריטיים, שהיו יכולים לספק את מערכות החדשות של שבדיה לשש השנים הבאות ובה חברות החדשות נשלטות על ידי גופים, שמונעים על ידי הרצון לסקר באופן מקצועי ומהימן סיפורים שעברו, ולו במעט, את סף הצהוב, סיפורה של גל היה נזנח, כפי שסיפוריהם של מאות משתמשי סמים נזנחים מדי יום, מפאת חוסר עניין לציבור. כמובן שזה לא המצב, והסרט "והרי החדשות", שהוקרן אמש ב-22:00 ביס דוקו, מזהיר שזוהי רק ההתחלה. העתיד, כרגיל, מתרחש כבר עכשיו באמריקה.

בעבר הלא כל כך רחוק היו בארה"ב חוקים שנועדו לנתק את חברות החדשות, מהמרוץ האמריקאי אחרי הכסף הגדול, ומנעו השתלטות של מעט מדי אנשים על יותר מדי כוח תקשורתי. את החוקים האלה החל לפורר רונלד רייגן, וב-1996 ביטל ביל קלינטון סופית את כל ההגבלות על רכישת גופי תקשורת. התוצאה הייתה השתוללות של תאגידים, שקנו חברות חדשות קטנות ונטרלו אותן באמצעות הטמעתן בתוך מערכות ענקיות וצרות שיקולים, והקמת יותר מדי ערוצי חדשות, שחייבים למצוא דרך למלא את הזמן בידיעות שמכניסות כסף. כסף מגיע מהרייטינג, והרייטינג מגיע מצופים, שהרבה פחות אוהבים לראות חיילים אמריקאים מופגזים לחלקים ראשוניים בגרסת ה-2.0 של ויאטנם, מאשר לראות את קובי בריאנט, כוכב קבוצת הכדורסל הל.א. לייקרס, מובל לבית המשפט באשמת אונס.

החשבון פשוט, והתוצאה ברורה מאליה: הסיפור המרכזי שייבחר הוא זה שיש בו סקס, סמים ורוק'נ'רול, ואם אפשר קצת דם, זרע ודמעות - מה טוב. העיקר הוא להוביל את הציבור לתחנה הנכונה, בה הוא יקבל את מה שבסרט קוראים לו "פאסט פוד תקשורתי" – סיפורים שהלכה למעשה אין בהם כלום, חסרי ערך תזונתי, אך הם ממלאים, קלים לעיכול וממכרים. אם אין סיפור כזה – הכתבים החרוצים, שדואגים לכסא שלהם ולמשכורת השמנה שמגיעה יחד עם הכניעה לתאגיד, פשוט ימציאו אותו. כך הופך צילום חסר ערך של 7 שניות הליכה של בריאנט לתוך בית המשפט לאייטם חדשותי לכל דבר, שמלווה בסקופים מרעישים על מעריצה שהתעלפה במסדרונות בית הדין. מי שיודע כיצד, כמו מייקל ג'קסון למשל, יוכל להפוך כל אירוע לקרקס תקשורתי שישרת את מטרותיו.

המציאות שהסרט מתאר מפחידה, כיוון שאין דבר מטריד יותר משיקולים אינטרסנטיים של כלבי השמירה של הדמוקרטיה. הקדנציה השניה של ממשל בוש היוותה את אחד המשברים הגדולים ביותר שידעה התקשורת באמריקה. מכלב שמירה היא הפכה לפודל קטן, שצווח הרבה אבל מתחבא מתחת לספה כשנכנס פורץ, והדיון בדברים שמהם למדה התקשורת בארה"ב להתעלם אינו פחות קריטי מהדיון במלחמה בעיראק. אבל את הדברים האלה לא תמצאו בסרט, וזו חולשתו העיקרית. הסרט מתחיל את המסלול, אבל לא הולך את הק"מ האחרון אל שאלות אמיצות ומסקנות אמיתיות.

בקטע חשוב ומרכזי בסרט, מודיע התובע במשפטו של בריאנט כי התובעת, שלטענתה נאנסה על ידי בריאנט, מושכת את תביעתה כי אינה יכולה להתמודד עם הבום התקשורתי שבו דנו בצבע תחתוניה, בהיסטוריה המינית שלה, ובמצבו הרפואי של איבר מינה לפני, אחרי ותוך כדי הסקס עם כוכב הכדורסל. בקטע חשוב אחר, מוזכרים בחטף התקציבים העצומים שמוקדשים לסיקורים אידיוטים וחסרי ערך כגון זה. את השאלות הקשות ששני הקטעים הללו מעלים משאירים בסרט לדמיון הצופה: האם הסלבריטאים מוגנים היום מהמערכת המשפטית, לא בגלל שאוהבים אותם, אלא בגלל שקשה יותר להתמודד עם הלחץ התקשורתי שבתביעתם? ומנגד – מה המשמעות האמיתית של תקצוב עודף לסיפורי סלבריטאים עתירי רייטינג? האם קרב היום שבו פשוט לא יהיה כסף כדי לסקר את הפוליטיקה, שבדרך כלל לא ממש עומדת בראש רשימת האירועים הסקסיים של השנה?

ואולי השאלה המטרידה ביותר שאפשר היה להעלות ושאינה מועלית בסרט היא זו: מעבר לקשר הברור בין הון לשלטון, שמאפשר חקיקה לטובת בעלי הכוח במדיה, האם אפשר שרייגן וקלינטון חישבו מראש את המציאות הנוכחית, בה החלטותיהם המדיניות הביאו למצב שבו אין כסף על מנת לפקח עליהם? האם זו עוד קונספירציה מדינית למען שיתוק מוחו של האזרח הקטן, והסחת דעתו מהשחיתות והרמייה בממשל? והאם על זה חשב קלינטון כשהתרגיל הקטן שלו, לכאורה, נשך אותו בתחת כשהתפוצצה פרשת מוניקה לוינסקי?

והרי החדשות, יס דוקו