יובש ואגינלי

באמת שניסיתי. באמא שלי. ניסתי לשים את כל הסלידה שאני חש כלפי מי שתמיד נתפסה בעיני כבת דמותה של אוליב, זוגתו השרלילנית של פופאי, רק עם קול עוד יותר צווחני. אלוהים אדירים, כאילו שהאלבום הקודם לא הספיק, נלי פורטדו, סוג של הבטחה יאפית למי שאוהב את מוסיקת העולם שלו בפיץ' גבוה ובאנגלית, מוציאה אלבום שלישי. באמת שניסיתי. להקשיב כמה וכמה פעמים לאלבום של מישהי, שעוד לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. והיא לא הולכת להיות גדולה יותר. בטח שלא יותר מה שהייתה ב-2000 כשהוציאה את אלבום הבכורה שלה.

מאז גוון סטפני הצליחה להמציא את עצמה מחדש כגטו פאבאלוס גירל פוסט "דונט ספיק", ביונסה מיצבה עצמה כסך כל הזמרות מייצרות הלהיטים מהסבנטיז ואפילו אבריל לוין הצליחה להתבגר ולהניח ל"וואנס" משבצות שלה. ונלי? לאחר שנמאס לה לשחק בלהיות דיידו ממוצא פורטוגזי, היא הרגישה מאוד מיוחג'ת וניסתה להיות מיסי. ב-2006, "Loose" אלבומה השלישי מחזיר אותה לרחבות מסיבות הכיתה בפוזה של טורפת גברים.האימה, האימה.

אז כן, היא נראית מעולה. פסים של בלונג' בשיער והעיניים שלה כחולות מבלי להידרש לטרחנות פוטושופ, והיא נורא אוהבת גופיות לבנות. עד כאן הכל פנאן. ככה אנחנו אוהבים את הנשים שלנו, אבל אז היא מתעקשת לשיר, וחמור מזה היא מתעקשת לשיר להיטים. בכוח. ממש בכוח. דפדוף בחוברת האדומה מגלה שהשם טימבלאנד מרוח פה על תריסר שירים מתוך ה-13 שמרכיבים את שייק הפירות הבאושים הזה. ופה קבורה הכלבה.

בימים כתיקונם השם טימבלאנד מכניס את מבקר המוזיקה הממוצע לכוננות. בכל זאת, האיש אשר חתום על הסאונדים, שהעבירו את התרבות הפופולרית משנות התשעים לאלפיים, מי שבמו קלידיו יכל לעורר את יושבי הביצה משנתם, האיש שהאוהב להרכיב מחדש את האותיות הדהויות בד"כ שיש במילה גרוב. מי שכבר הרבה זמן לא היה גם במרכז העניינים.

ובכן, טימבו, תותח ככל שיהיה ואין כאן שום מידה של דיסריספקט, לא מספיק על מנת להציל את התקליט הזה (אבל לפחות סידר לה (ולעצמו) מקום ראשון בבילבורד עם "Promiscious" להיטם המשותף). יחד איתו ישנם עוד צמד שירים לא רעים בכלל - "Afraid" ו"No Hay Igual", השיר הטוב באלבום.

במילותיו של אבא אבן, נלי, לא תחמיץ אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות, והנה לנו קססה של בלדות, שירים שכל מהותם פילרים בין הלהיטים, אחד מהם מגוחך לחלוטין, "Maneater" (בחיאת דינאק) והנה לנו בלאגן מהסוג הממש לא משוחרר, כפי שהיה ניתן לקוות משם האלבום והמפיק המוסיקלי שלו. להפך. הכל כאן מחושב עד לאחרונת הספרות מימין לנקודה. לאורך כל השירים שאכן מוקפדים בהפקתם ניתן לשמוע את נביחתם של פקידי "גפן" 'הלו, טימבלנד שמיבלנד, זה האלבום שצריך למכור כמו ההוא עם "I'm Like a Bird" אז יאללה תנו בבלדות, כמה מילים בפורטגזית והכי חשוב שירים עם שמות קליטים.

מילא אם הייתה הולכת עד הסוף אם גישת האייטיז המטורפת של האלבום הזה, אבל גם כשהיא עושה את זה בשיר כמו "Say It Right" נלי נשמעת כמו סינדי לאופר ביום רע במיוחד ופשוט לא יכולה להימנע מהעליות המחרפנות האלה, שהיא עושה עם הקול העלאק אוטנתי שלה. לאחר עוד שני ניסיונות היא זונחת את האפשרות להישמע כמו הבלונדינית מ- Human League וחוזרת לבלדות. על בטוח. תקשיבו ל-"In God's Hands" אולי אחד מהשירים הגרועים שיצא לי לשמוע השנה ותבינו מה חושבים עליכם בחברות התקליטים הגדולות באמריקה. מפחיד.

הנה בחורה, שפתאום הופכת לסופר גלאם-סקס-אפ עם קמטים של זיונים על הפנים, ושרה משהו שבריטני לא הייתה נוגעת בו גם עם מקל. זה ממש לא חם. האימה ממשיכה לרדוף אותך עד אחרון הצלילים של שיר הבונוס ואז שקט. מכווץ בכסא הכי נוח בבית שלך, הכי לא משוחרר בעולם, ההכרה מצליחה לחדור את הצלצולים באוזניות. הנה בא השקט. ליהנות מהשקט. הו כן. או כמו שאמר את זה נלי אחר לגמרי, מספיק נהיה פה חם גם ככה.