איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
אני אוהב לשמוע סוגים שונים של מוזיקאים. מוזיקה זה סוג של קסם בעיני. אני לא יודע להסביר איך היא מחלחלת פנימה, אבל המוזיקה משנה אותך ואת מה שאתה עושה.
לאחרונה שמעתי הרבה רוברט ווייט, יוצר שמרשה לעצמו להתפרק. מאיר אריאל מעולה אבל הוא בא עבורי בתקופות. עכשיו גיליתי את עומר פארוק, הסגנון שלו אחר לגמרי והוא מאוד מוצא חן בעיניי. בכל סגנון כמעט אני מוצא משהו שאני לפחות מעריך. במוזיקה קלאסית, למשל, זה הרקוויאם של מוצרט. היום אני בתהליך של למידה, גם לגבי מוזיקה, ויש לי ים של ידע להשלים.
עוד בוואלה!
פרסומות לשמפו, באנרים באינטרנט
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
הדברים שאני סולד מהם משפיעים עלי כמו הדברים שאני מעריך, כי שניהם נוגעים בי. אני מושפע מכל דבר שאני רואה. זה קורה בקניונים כשאני רואה פרסומות; אני לא מתעניין בתרבות הצריכה ואין לי איזה מסע נגדה או בעדה, אבל התכנים שמשתמשים בהם שם והמניפולציות מפריעות לי, האופן שבו הן פועלות עלי או עלינו. אני בא בטענות אל עצמי ומתחיל לעבוד מהנקודה הזו.
לצורך הקוהרנטיות, אני מושפע מתרבות הפופ. תוכניות ריאליטי שבהן צריך לזכות בחתן, תוכניות סיטקום שפועלות על אידיאלים של משפחה, אופרות סבון ישראליות, פרסומות לשמפו, באנרים באינטרנט למציאת "החצי השני".
אני גם קורא, אבל כרגע לא ספרי הגות. אחרי איזשהו זמן נמאס לי מהעולם הזה, וגם עולם הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה איבד כמעט כל רלוונטיות בשבילי. אני מאמין שגם עבור אנשים רבים שמתעסקים בתחומים האלה הם בכלל לא רלוונטיים.
אני נהנה מספרים של מדע בדיוני וספרים מדעיים שכתובים טוב. אני ממליץ מאוד על "הגן האנוכי" של ריצרד דוקינס, "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", ועל "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של אוליבר סאקס. בעבר הייתי אובססיבי לגבי דוסטוייבסקי, אבל הנחתי לזה כרגע.
במדע בדיוני, סטניסלב לם ודאגלס אדמס מאוד מצחיקים, "תשעה נסיכים לאמבר" היא סידרה טובה ויש עוד ועוד. האמת היא שאני די בור בתחום ויש עוד המון דברים שווים. לא חייבים להידבק לאסימוב. מדע בדיוני זה סוג של ספרות שלא תמיד כתובה טוב אבל היא מלאת רעיונות ודרכים אלטרנטיביות להסתכל על העולם, כמו הסיפור על צורת חיים אינטליגנטית שדומים לחיידקים: חיידק אחד אומר לשני, "אתה מבין, הם עשויים מבשר. הקולות שהם עושים זה של הבשר שזז ומתחכך בעצמו" והחיידק השני נורא נגעל ולא מאמין לו.
מעדיף לא להרביץ לעצמי
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני מתגורר ברחוב פרישמן. הייתי בונה בו מזרקות בסגנון פריזאי ומוסיף בריכה ציבורית, הייתי מצניח לתוכו אוויר שקל יותר לנשום. הייתי שם גג זכוכית ענק שמכסה על הרחוב ויוצר מסגרת שאפשר לשים בה מיזוג. הייתי בונה את סנטרל פארק שבתוכו יהיה את מוזיאון הטייט. מחליף את כל החניות ובתי הקפה במקומות ממש שווים. רק כמה שינויים קטנים.
למי היית מכניס מכות?
התשובה הכי טובה ששמעתי לשאלה הזאת היא "לגנדי", ממועדון קרב, כמובן. האמת היא שלמרות שיש הרבה דברים שמרגיזים אותי אני לוקח את האחריות על עצמי ולא על אף אחד אחר. מאחר שאני מעדיף לא להרביץ לעצמי התשובה היא שלא, לאף אחד.
מה ההתמכרות שלך?
אני לא יכול להרשות לעצמי שום התמכרות במלוא מובן המילה. אני עוד עובד על זה.
את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?
את הבודהה, אבל הוא בטח לא היה בא.
מה הרינגטון שלך?
הצלצול הכי רגיל.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
מתוך עולם האמנות הייתי בוחר את אנדי וורהול, הוא בטח היה מפיל אותי מצחוק.
מהם הרגלי הגלישה שלך?
אני מאוהב ב-Google earth, אני יכול לשחק עם זה שעות. חוץ מזה אני בודק את המייל באובססיביות. אני מת על פנדורה, תוכנה אדירה שעוזרת לך למצוא מוסיקה חדשה. אני קורא קצת על אומנות ושינויים טכנולוגים, אבל חוץ מזה אני מתאמץ ולא מצליח למצוא דברים מעניינים וחכמים, אבל יש הרבה שטויות מצחיקות כמו house of cosbi. זו סדרת אינטרנט מצחיקה בטירוף, שזכתה גם לפופולריות. אוהד קוסבי מטורף מוצא שיערה של ביל קוסבי והוא משכפל עוד ועוד קוסבים, כשכולם מתנהגים כמו ביל. משם העניינים מסתבכים בשישה פרקים נוספים.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עיתונות:
תערוכת היחיד של יובל שלגי (25) שמוצגת בימים אלה בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב היא גם הראשונה שלו, מאז שסיים את לימודיו בהצטיינות במדרשה. התערוכה היא למעשה פרס שקיבל שלגי (בנו של הח"כ לשעבר אילן שלגי), שהיה מלווה גם במלגה כספית, לאחר שנבחר על ידי הגלריה מבין בוגרי בתי ספר לאמנות. העבודות שלו מוצגות כרגע גם בתערוכה קבוצתית בגלריה מנשר, "So-realism".
לפני שנה הוא השתתף בתערוכה קבוצתית בג'ולי מ. ובתערוכת פרויקט ההתרמה הגרנדיוזי של בנק הפועלים למען חולי איידס, וביומיום הוא בכלל עובד כאיש מחשבים. "בחלל עצמו אני תמיד מוסיף משהו לעבודות שלי", הוא מציין, "במנשר צבעתי קיר בגודל 10 מטרים בצבע מבריק ועליו הוספתי הצבה מיוחדת שתקשר בין הדימויים השונים. בג'ולי מ. תליתי 17 ציורים והדבקתי טפט שמחקה יוקרה, שמקניט מעט את מעמד האירוע".
בציורים שמוצגים בג'ולי מ. הוא צועד בין הפיגורטיבי לאבסטרקט, בין דמויות מוגדרות להחריד ונגיעות קטנות שמטשטשות אותן, את הזהות שלהן והנוכחות שלהן. פריס הילטון והבראץ מוצגות כאן באותו כובד ראש כמו דמויות אנונימיות, והן חלק בלתי נפרד מהמקומות שמשפיעים עליו.
"הדימויים מגיעים כמעט לבד", הוא מספר, "אני מוצא משהו שמפעיל אותי בכל מקום; תמונה בעיתון או קול של האנשים שחזרו מבילוי שעולה אלי למרפסת. אני עובד עם מה שמטריד אותי, מה שתמיד קשור לתחושה של חוסר חופש והרצון שלי לשנות זאת. אחרי שנולד אצלי רעיון, אני מחפש את הצבעים הנכונים. זה משהו שאפשר לעשות מול פלטה או בזמן שאתה בוהה על האספלט כשאתה נוסע לעבודה. אני מצייר המון המון דימויים, זורק הרבה, מוחק ובוחר בסוף את אלו בעייני שמתקשרים, שמרגישים לי כנים, חכמים והכי חשוב יפים".