בסיסטית מחפשת להקה

גלקסי 500 מבוסטון היו ללא ספק התשובה האמריקאית המשכנעת ביותר, לגל להקות השוגייזינג (מילה שטוקבקיסטים אוהבים במיוחד) הבריטיות, של המחצית השנייה של שנות השמונים. האלבום האחרון שלהם, “This is Our Music”, שיצא בשנת 90', נכנס בקלי קלות לרשימת קלאסיקות השוגייז/ספייס-פופ/דרים-פופ הגדולות של כל הזמנים, לצד "Psychocandy" של הג'יזס אנד מארי צ'יין, שקירות הסאונד שלו עטפו שירי פופ ענוגים בקירות דיסטורשן אימתניים, “Loveless” ו"Isn’t Anything" של מאי בלאדי ולנטיין ו"Nowhere" של Ride.

בתחילת הניינטיז גלקסי 500 התפרקו. הבסיסטית נעמי יאנג והמתופף דיימון קרוקובסקי המשיכו יחדיו, תחת השם דיימון אנד נעמי. בהתחלה הסולן והגיטריסט, דין וורהאם, הקליט לבד ועם חברים ממרקורי רב. אחר כך הוא הקים את לונה (שנקראו לונה 2 עד שעורך הדין אישר את קיצור השם), שהתחילה כמעין אינדי-סופרגרפופ קטנה, עם חברים מהצ'ילס והפיליז. ההרכב הזה השתנה אחרי האלבום הראשון, והלהקה המשיכה לעבור שינויים פרסונליים עד יומה האחרון. היום הזה, היה לפני שנה וחצי בערך, ועכשיו הגיעה שעת הסיכומים, עם צאתו של דיסק אוסף שנקרא בפשטות האופיינית ללהקה המדוברת, "Best of Luna".

בשביל דין וורהאם – ניו זילנדי במקור - המעבר מגלקסי 500 ללונה סימל התחלה של חיים חדשים, כפי שאפשר לשמוע ב”Slide” (שמופיע גם באוסף) – השיר הפותח את אלבום הבכורה של הלהקה, "לונה פארק" (92'), בו הוא נפרד מניו אינגלנד, אליה הוא מצהיר שלא יחזור עוד לעולם, ואומר שלום לניו יורק, גם אם מתחת לבית החדש שלו מוכרים קראק (זה היה בימים שלפני ג'וליאני). להשלמת המעבר המנטאלי לניו יורק הוחלט שפרד מאהר, שהיה המתופף של להקת הניו יורק פאנק המיתולוגית Richard Hell and The Voidoids ושל לו ריד, יפיק את האלבום.

אבל גם אחרי כל זה, מסתבר שאפשר להוציא את הבנאדם מבוסטון (ולדחוף אותו לדירה בבליקר סטריט), אבל אין סיכוי להוציא ממנו את בוסטון. "לונה פארק" נשמע כמו המשך ישיר של גלקסי 500, וכנראה שיש סיבה לכך שלהקות ספייס-פופ יוצאות מאוקספורד, גלאזגו או ניו אינגלנד ולא מניו יורק.

ב-93' נפלה על לונה בהפתעה הבשורה המרגשת, שהם מוזמנים לחמם את הוולווט אנדרגראונד בסיבוב ההופעות האירופאי שלהם. ההשפעה שלהם תמיד הייתה ניכרת בכל מה שוורהאם עשה, ואני מניחה שלו ריד הוא חבר הוולוט האהוב עליו (על כן מסוכן מאוד לשמוע את השיר “Chinatown” של לונה – תשמעו אותו פעם אחת ולא תצליחו להוציא את “Satellite of Love” מהראש למשך שבוע), אבל גם סטרלינג מוריסון זה משהו. מוריסון ז"ל, אותו וורהאם פגש בסיבוב ההופעות ההוא, ניגן בשני שירים באלבום השני של לונה, “Bewitched” (אחרי שגיליתי את זה הרגשתי קצת אידיוטית שקיללתי את לונה על חקיינות הוולוט אנדרגראונד הבוטה).”Friendly Advice” – הראשון מבין השניים – מופיע באוסף. על השני, ”Great Jones Street”, הם ויתרו, אבל אתם חייבים לשמוע אותו בכל זאת כי מעבר לדמיון לוולווט אנדרגראונד, השיר גם מאוד מזכיר את “Is It Really So Strange” של הסמיתס, והוא בכלל שיר יפה.

מבחינת כתיבת השירים “Bewitched” – ששיר הנושא שלו הוא שיר אהבה בו מונה וורהאם את המגרעות של אהובתו – הוא כנראה האלבום הכי טוב של לונה. או זה, או האלבום הבא, “Penthouse” (הכולל את השיר של לונה שוורהאם הכי אוהב, “Moon Palace”, איתו בחר לפתוח את האוסף). שניהם מלאים בשירי פופ פשוטים, ישירים ומאוד איטיים וההפקה בהם מרחיקה את לונה ממחוזות השו-גייז, המכוסים ערפל מסתורי, אל תוך שדות פתוחים ושטופי שמש. מבחינה טקסטואלית, דין וורהאם מעולם לא היה הבחור הכי שמח. ואם סטרלינג מוריסון מתארח ב”Bewitched”, אז גם ב”Penthouse” יש אורח מיוחד – טום ורליין מטלוויז'ן – שגם את מגע האצבעות הקסום שלו אי אפשר לפספס כאן.

עם השנים לונה איבדו קצת מהחיוניות שלהם ובתמורה היה קל לאבד בהם עניין. אחרי שבעה אלבומי אולפן החליט וורהאם לסגור את הבאסטה. לפני שנה וחצי, כאמור, נפרדו לונה ממעריציהם בסיבוב פרידה חגיגי. עכשיו הם מסכמים סיכומים עם סרט דוקומנטרי בשם "Tell Me Do You Miss Me" ועם דיסק האוסף הנ"ל. מלבד חסרונם של כמה שירים בודדים (כמו הקאבר ל"בוני אנד קלייד" של סרז' גינזבורג ובריג'יט ברדו, שוורהאם הקליט ביחד עם לטישיה סדייה מסטריאולאב), האוסף הזה עושה את העבודה. הוא מהודק, תמציתי ובהיר - חוץ מהעובדה המעט משונה שהשירים בו לא מופיעים בסדר כרונולוגי - ויש לו עטיפה יפהפייה של אמן הקומיקס האהוב אדריאן טומין. ככה מסכמים קריירה בסטייל.

לונה, “The Best of Luna” (הד ארצי, Rhino)