אני יודע שאני מסתכן כאן, אבל לפעמים חייבים לקחת סיכונים. לא זו בלבד שאפגן וויגז הייתה להקה גדולה, היא הייתה הלהקה הכי גדולה שיצאה מימי הגראנג' - היא אפילו לא הגיעה מסיאטל - כשאלבומה "ג'נטלמן", היה ונשאר פסגת היצירה של סולנה גרג דולי.
כשהטוויילייט סינגרז (Twilight Singers) שיחררו אלבום ראשון, התייחסו אליו כאל פרוייקט הצד של דולי. כך היה גם בשניים שהגיעו אחריו. נכון להיום, כשיוצא אלבומם הרביעי של הטוויילייט, שהם בעצם דולי וחברים, אני יכול לומר בביטחון את דעתי הם טובים אפילו יותר מהוויגז. לא פרוייקט צד, ולא להקה משנית. הדבר האמיתי. מאלבום לאלבום מתחזק בהם הפן הרוקי המחוספס, והחיבור לאלקטרוניקה, מאבד מהעדינות האוורירית שאפיינה את אלבומם הראשון. קצת יותר תובעני לאוזן, אבל ממש לא נורא. תתמודדו, כמו שדולי מתמודד, ללא הרף.
ישנן השאלות האלה, שתקליט כמו "Powder Burns", החדש, מעורר: עד מתי בן אדם ימשיך להתאהב? ואם כך עוד כמה פעמים במהלך החיים האלה ליבו יישבר? ומתי יפסיק כבר הכאב הזה? במיוחד כשמדובר באנשים שחשובים לנו, קרוב לוודאי שנשמח לראות אותם מאושרים, רגועים, חיים בזוגיות בטוחה אם זה מה שהם רוצים כמובן ולא חווים שוב ושוב התרסקויות , הידלקויות ומערכות יחסים הרסניות. לא ככה?
אבל מה קורה אם האמן האהוב עלינו, זה שמייסורי נפשו אנחנו ניזונים, יתחיל סוף סוף לחיות בשקט ושלווה? אני מרגיש מספיק קרוב לגרג דולי, כדי שכשכואב לו, אני לא רק מאמין לו, אלא גם רוצה שהוא ירגיש טוב יותר. מצד שני, אם זה יקרה, עם מה בדיוק אוכל להזדהות? האם דולי אחד מאושר ידון אותנו לתקופת יצירה חדשה ולא מעניינת?
העניין עם דולי הוא, שכנראה שהחרא בחיים לא עובר לו. אף פעם. המזל שלו הוא שיש לו את המוזיקה לקצת תרפיה (ומצד שני, האמנם?). המזל שלנו הוא שכל חץ שנורה לתוך הלב שלו, משוחרר בצורת שיר בחזרה לכיוון החזה שלנו, רק כדי לפלח אותו לחתיכות באכזריות. זה מאזוכיזם מהזן הצרוף והאיכותי ביותר.
בוכה מבלי להתבכיין
"פאוודר ברנז" הוא אחד האלבומים המתומצתים והברורים בקריירה של דולי. ג'אנקי, שנרקב ומת מבפנים, מנסה לפלס את דרכו חזרה, הכי קרוב שאפשר לפני השטח. הוא חוזר לקוות שיש אור בקצה המנהרה. רק מה, הדרך לשם רחוקה מלהיות מוארת.
"אני מוכן" הוא שר, או יותר נכון נאנח, בפתיחה האלימה של התקליט, שמזכירה, ולחיוב, את אגרסיות האלקטרוניקה הרוקית של ניין אינץ' ניילז. ואז, עם תום הפרולוג, מגיעים פסנתרים, כלי מיתר הודיים וגרוב כבד ומהפנט בגווני רוק ודאב. עד סופו של "הייתה תאונה" יגיעו תופים דורסניים, שילכו מכות עם הניואנסים המעודנים שמולם, כשדולי עצמו שר ברכות יחסית בתחילתו ומתקדם יותר ויותר לצרחות.
"התחלתי לכתוב את האלבום הזה לפני שנתיים", הוא מספר באתר הרשמי שלו, " עד לנקודה הזו חייתי באובך סמים מחורבן במשך שבע שנים. שני השירים הוותיקים ביותר בתקליט, 'Forty Dollars' ו-'Dead to Rights', נכתבו בערפל מוחלט של שימוש יומיומי בסמים עד לנקודה שבה אני אפילו לא זוכר בכלל שכתבתי או ניגנתי אותם." ב"ארבעים דולר", שמושר מנקודת מבט של דילר, דולי מצטט את "She Loves You" של הביטלס, וכנראה שהוא היחידי שמסוגל להפוך את הפזמון החמוד והמוכר הזה לאמירה הכי עצובה ושורטת בעולם. זה, אגב, באופן סמלי, גם שם אלבום הקאוורים הנהדר של הטוויילייט, בו דולי הפך לשלו שירים של ביורק, מרווין גיי, הופ סנדובל ואחרים.
שני סינגר סונגרייטרז, אני דיפרנקו וג'וזף ארתור, משתתפים פה בשירה, כל אחד מהם, בשלושה שירים. את הבאס בבלדה האפילה "Candy Cane Crawl" מנגן ג'ון קרלי, לשעבר באפגן וויגז, וזהו גם השיר הראשון שדולי כתב, לדבריו, אחרי שהתנקה. השיר הזה מבהיר עכשיו מדוע היה חשוב לו להוציא את אלבום הסולו המשובח "Amber Headlights", כניקוי מגירות טרם יציאת הטוויילייט החדש. ב"אמבר הדלייטס" דולי הוא באמת קליפת אדם, ששוחה בביבים של כהות חושים ולא מאמינה יותר בחום אנושי.
עוד מהאתר הרישמי: "כשאתה מגיע לשלב בו אתה עושה שורות מהמגבר בזמן שהגיטריסט מנגן סולו ויש אלף אנשים מאחוריך, שתוהים מה לעזאזל אתה עושה, ברור שאתה חי בקיום קריקטורי...אני לא אשלה את עצמי לחשוב שהתמכרות הייתה הבעיה היחידה שלי. היא הסתירה משהו עמוק בהרבה. תמיד הרגשתי שאני הולך לחיות לנצח ולהישאר בגיל 25 זה היה כמעט תסביך פיטר פן. אבל אז התחלתי לקחת את התיעוב העצמי למימדים סימפוניים, למרות אהבה עצמית עמוקה." ויש כאן אהבה, וכמובן, איך לא אצל דולי, כמויות של שנאה.
"הקרב בין אפילה לאור ב'פאוודר ברנז' מושפע ללא ספק מ'comfortably Numb' מ'החומה' של פינק פלויד" הוא מספר, "וניל יאנג תמיד צף שם בסביבה." אבל יותר מכל זהו דולי, בוער, מתפוצץ מרגשות סוערים וחזק מתמיד. רק תשמעו את שיר הנושא בו דולי קורע את עצמו לגזרים על המיקרופון. איכשהו, עם כל העיבוד הדחוס והמעט פומפוזי שאיתו, הוא לא מתנתק מהשירה הבלוז-סולית הקשוחה והמוכרת שלו. או במילים אחרות מצליח לבכות מבלי להתבכיין.
את האלבום הוא השלים בניו אורלינס המחוקה מאסון קתרינה. במהלך הקריירה שלו דולי חוזר שוב ושוב לניו אורלינס, כותב , מקליט ומקבל בה השראה. ההריסות והחורבן של העיר האהובה זעזעו אותו, ומבקביל, כנראה, שיקפו גם את מצבו הנפשי הפרטי, עם החורבות שהוא ניסה לשקם מתוכו.
"I Wish I Was ", שמסיים בג'אזיות את התקליט, ונשמע כאילו יצא מפסקול "בעקבות הכרך" של אלן רודולף, " היה אמור" מספר דולי " להיות מושר לניו אורלינס כאילו הייתה אישה שזה מה שאני חושב שהיא...זה היה כמו לבקר חבר בבית חולים בגלל זה הייתי חייב להשלים את 'פאוודר ברנז' שם...ניו אורלינס היא כמו חברה יקרה יקרה שלי, ואם אתה הולך להסתובב עם החברים שלך רק בזמנים טובים, אתה לא חבר אמת".
ב-30 לאוגוסט דולי יופיע לראשונה בארץ, בבארבי ת"א, במסגרת הטויילייט סינגרז. החדשות המדהימות אפילו יותר הן שאתם יגיע (כנראה) מארק לנגן המופלא, לשעבר סולן הסקרימינג טריז/ חבר קווינז אוף דה סטון אייג'/ שותף מהותי ביצירה של דולי , וחברו לצמד ה-Gutter Twins, שמתכננים, כלל הנראה, להוציא גם אלבום משותף. דולי, ואני יכול להעיד באופן אישי, הוא חבר טוב כל כך הרבה שנים. שמעתי אותו אוכל חצץ, ואיכשהו כל הזמן הזה הוא הצליח להיות זה שיעודד דווקא אותי, שהאזנתי לו. עכשיו, עם האלבום החדש, הקשר בינינו חזק מתמיד. נכון שהוא (עדיין) לא מיובא לארץ בצורה מסודרת, אבל אל תפספסו אותו, בטח שלא לפני המופע, שעשוי להיות המרגש ביותר של הקיץ.
טוויילייט סינגרז, Powder Burns (יבוא, One Little Indian)