הארכה

לא ייאמן, אבל סגרו את העיר. אתמול בסביבות שמונה התחילו הרחובות להתרוקן, אנשים הסתלקו לאיפה שזה לא יהיה, פאבים, בתים פרטיים, ווטאבר, והתחילו להשמיע שאגות קצובות ממקומות ההתכנסות שלהם, מול המסך. זה נשמע לגמרי שרירותי ובלתי תלוי, לצופה מבחוץ, ובדיוק בשביל זה אנחנו כאן.

אני – לצורך העניין, כמובן – על תקן הנקבה שלא מבינה בכדורגל, וג'ון קליז על תקן המורה הנבוכים. מיני הסדרה שתשודר החל מהערב בערוץ 8 לרגל חגיגות המונדיאל (שכנראה וממאנות להסתיים), "מילון הכדורגל השלם", יועדה לטיפוסים כמוני, כלומר "נקבות" (במלעיל), כמו גם למכורי הז'אנר – סאקרים של דאחקות בי.בי.סי, ג'ון קליז והשטיקים רוויי הפאסון של ההומור הבריטי.

רעיון די חמוד, המיני סדרה הזו. לסכם את כל קלישאות הכדורגל בדילוגים אלפבתיים, עם קריינות של קליז וראיונות עם עשרות בעלי דעה ובעלי מאה, החל מהנרי קיסינג'ר וכלה בילדון בריטי זב חותם עם חולצה של צ'לסי; ממאמנים מיתולוגיים ושחקנים עוד יותר מיתולוגיים, ועד לאמנים קונספטואלים, שביקשו לומר משהו מחוכם על האלמנט האמנותי שבכדורגל. הראיונות הללו הם החוליה החלשה בתוכנית הזו, שכן פורמט הראשים המדברים נפח את נשמתו בשלהי הניינטיז, כשמצבה לזכרו נותרה רק בתוכניות היהדות של ערוץ אחד. וחבל.

חבל, כי למעט הראיונות האלו, הסדרה היתה מציאה גדולה מבחינת פנאן ואהבת הדבר. על ג'ון קליז אין, לא היה ולא יהיה. למעט כמה החרקות סטייל דחיפת מערכון של מונטי פייתון – שזה תמיד טוב גם אם לא הכי קשור – וכמה מילות קישור לא ברורות על תורת הקוואנטים וכלכלה, הצנון הבריטי – במובן הכי חיובי של המונח – הצליח לשמור על קו מחשבה אחיד בניסיון להתחקות אחר ההיסטוריה של הכדורגל, מאפייניו, והדברים שהפכו אותו למצרך התרבות הנפוץ ביותר בעולם ההפכפך שלנו.

כשהקרינו קטעי ארכיון עם הגולים, הפציעות, ההבקעות, הווירטואזיות, ההשחלות, הבעיטות, הנפילות וההברקות המכוננים בהיסטוריה של הכדורגל, אפשר היה להריח את הזיעה ברגעים המיתולוגיים של הספורט הפשוט הזה, שהצליח לרתק מיליארדי ברנשים וחתיכות ברחבי הגלובוס. לא צריך לשמוע מאמן צרפתי במיל' מדבר על האמנות הכרוכה בבעיטות מסובבות, מספיק להראות איך בקנבאואר הצליח להשחיל כדורים לרשת מזוויות בלתי אפשריות גיאומטרית כבר בימים שהטלוויזיה היתה בשחור לבן, או את תיירי הנרי מהתל בחמישה שחקני הגנה פלוס שוער, עד לגול בפרק זמן שנמשך פחות ממילוי מחודש של כוס קולה.

למעשה, ממרחק הזמן, הניכור הרגשי מערימות של גברים שעירים ומיוזעים, והנאומים הספק ציניים ספק רציניים של קליז, על האוניברסליות והקולגיאליות והדמוקרטיות של המשחק הזה, העניין נראה ממש מלהיב. למעשה, הבריטים האלה הצליחו גם לדחוף כמה בדיחות לא רעות על אמריקאים ועל בוש כדי לתבל את הנושא עוד יותר. הקהל האירופי בבית היה מרוצה, אני בטוחה.

לא שזה משנה במיוחד. איך שלא הופכים את זה, קליל ושנון ככל שזה יהיה, יש משהו קצת מפגר בלדבר על כדורגל, משחק שמתנהל לגמרי מחוץ לשפה ושיש לו, כמו שאומרים, חוקים משלו. מי שרצה לסכם את העניין יכול היה לעשות את זה בהרבה פחות ויצים בריטיים, אידיאליזם צרוף ובדיחות סלפסטיק.

מספיק היה לראות איך האצטדיון מתרומם לאוויר בקפיצות מיוזעות של אושר, כשהאיטלקים סיימו את הפארסה הזו בניצחון, או לשמוע את צווחות השמחה מדירות השכנים. אתם מבינים, ישראלים מסביב היו מבסוטים כי העיקר שמישהו זיין את הצרפתים האנטישמים האלה. ומה שקרה לזידאן – ובכן, מדובר באלג'יראי, אמר לי טיפוס שמבין בכדורגל. אסור היה לצפות ממנו ליותר.

ג'ון קליז ומילון הכדורגל השלם, ערוץ 8, שני, 22:25