הדיווח הבא יראה לכם אולי הזוי, או לקוח ממחזה נונסנס חובבני, אבל במערכת וואלה! שמורות הוכחות מוצקות לכך שהפרטים מדויקים: במדינת ישראל מסתובבים ברגע זה עשרות אלפי אנשים, אשר משוכנעים שלפני כ-3000 שנים, יצא קול מהרקיע והודיע שאסור לגברים לבעול גברים אחרים. ואף זאת מסר אותו כרוז שמימי, שגבר אשר יבצע בבן מינו מעשה מכחול בשפופרת, דינו מוות.
שמא תאמרו, לא צריך אדם להקשיב לכל דבר שטות שנכנס באוזניו, אף אם בקע מבין העננים? ובכן, מסתבר שאותו ציבור משוכנע שמקור הקולות היה לא פחות מאשר הישות העליונה שבראה את היקום כולו, זו שהביאה לנו את הזמן ואת החלל, את הגלקסיות ואת החורים השחורים, את החלקיקים ואת הגלים, את המספרים השלמים ואת הממשיים, את ה-DNA ואת ה-THC, את דגי השמך האמיתיים ואת אלה העשויים גבס; אחרי שחוללה כל הגדולות והנצורות האלה, שרבבה הישות הטמירה את צווארה הנעלם לשמי גרגר האבק המכונה "כדור הארץ" וכה אמרה: "חבר'ה, כמעט שכחתי -צריך להרוג את כל מי שאוכל בתחת".
הקורא הנבוך עשוי לתהות, אם אכן היה צורך בתבונה קוסמית, כדי להגיע לצווי מוסרי, שנולד באופן ספונטני אצל כל אספסוף שיכור לאורך ההיסטוריה. יימצא בוודאי מי שיגזור מכך ראיה, שאותו ציווי אלוהי כביכול, הוא מעשה ידי אדם. אלא, שטענות מן הסוג הזה צריכות להישאר נחלת חלקם של וכחנים מקצועיים או סתם משועממים.
אין טעם להסתער על כל אמונה טפלה, שכן לאלה אין סוף: אלוהים שונא הומוסקסואלים, צמיד מגנטי מביא אנרגיות חיוביות, צועני שם עלי עין הרע, חייזרים אנסו אותי, קוראת בקלפים אמרה לי להחליף את השם, עמיר פרץ חושב... די בעלעול חטוף בצהובוני הבוקר, כדי לקבל מושג על מימדיו של ים ההבלים סביבנו. הים הזה לא ייבש בהתנצחויות, אלא בתהליך ארוך של השכלה והרחבת אופקים, שאולי לא יסתיים לעולם.
דא עקא, שהקוריוז המשעשע הופך לעיתים למטרד של ממש, כאשר אותם רעיונות שווא מפעפעים מתוך ד' אמותיהם של המחזיקים בהם ונדחפים לסדר היום של הציבור החופשי. כל עוד מדובר בזעקות של זעם קדוש, קל לדחות אותן בלגלוג, או בדרכי הנועם הידועות של משטרת ישראל. הבעיה מסתבכת, כאשר לזעקות האלה נמצא תנא מסייע מתוך החברה החופשית עצמה. הדבר קרה פעמיים בשבועות האחרונים, בויכוח סביב מצעד הגאווה ובפולמוס שניצת כששחקן מוסלמי היה מועמד לשחק בבית"ר ירושלים. בשני המקרים, קמו כמה מאבירי הפלורליזם והסבירו, ששוטמי ההומוסקסואלים וגם הגזענים, הם בני אדם שרגשותיהם ראויים להתחשבות, בלי קשר לרעיונות שהולידו את הרגשות האלה. בשם השלום, הסדר הציבורי, האחווה והערבות ההדדית, צריך לבטל את מצעד הגאווה בירושלים ולהשאיר את קבוצת הדגל של העיר הזו, נקייה מערבים. יהיה כל כך הרבה בלגן, לא חבל?
במאמר מוסגר, יש דמיון מרתק בין האופן שבו מצעד הגאווה הפך לקוץ בעיניו של הציבור החרדי, לבין התהליך שמיצב בשנים האחרונות את הגזענות כדגל הדומיננטי של הקומץ הבית"רי. בשני המקרים, הדיאלוג עם התקשורת ועם הציבור הנאור, עם ובלי מרכאות, גרם להסתגרות ולהעצמת רגשות בצד השני. אנשים רבים נאספו סביב דגל שלא היה להם שום עניין בו, רק משום שההתקפה עליו נתפסה כהתקפה על המחנה כולו. גם ציפורי נפש באות לפעמים לעולם בלידת עכוז.
מה פסול יש, אם בכלל, בדרישה להתחשב ברגשותיו של הציבור האורתודוקסי, שתופס את מצעד הגאווה בירושלים כהצהרה מעליבה? משא ומתן בין רוב לבין מיעוט, הוא הרי נשמת אפה של החברה הדמוקרטית; האם לחרדים (או לגזענים) לא מגיעה פרוסה מתוך עוגת הפשרות הזו? האם הרגשות שלהם פחות עזים? האם הצער שלהם כואב פחות?
השאלות האלה הן אמנם רטוריות, אבל בעניין הנידון, השורה התחתונה המפתיעה היא שהמצעד צריך לצעוד בדיוק במועד ובמקום שנקבעו לו. החברה הפלורליסטית מחויבת לדאוג לרגשות הפרטים שבה, רק עד לנקודה שבה הרגשות האלה נובעים מתוך רעיונות שהם אנטי-פלורליסטיים במהותם. כל גבר זכאי להקים חומות ביצורים סביב החלחולת שלו, אבל הוא אינו רשאי להפוך את הרגלי המין של שכנו, לעניין ציבורי; כל התולדות של תחיבת האף הזו לחיי הזולת, פסולות מלשמש שיקולים בתוך מערכת הפשרות של החברה הפלורליסטית. ממש כמו בחוקי כשרות, כל מה שנוצר מחומרי גלם טרפים, טרף גם הוא. החרדים זכאים, כמובן, להגנה מפני פלישה של דראג-קווינס לתוך בתיהם ושכונותיהם, אבל הבעלות שהם תובעים על ירושלים כולה, היא סתם חוצפה מגלומנית. העיר הזו אמנם קדושה להם ומצעד הגאווה נראה להם מתועב, אבל קדושה ותועבה אינם מושגים אזרחיים, לפחות לא בפינה הזו של המזרח התיכון.
די לבחישה
11.7.2006 / 11:26